פרק ראשון

בשבוע שעבר פגשתי אוסטרלית צעירה שיצאה בפעם הראשונה בחייה לטיול תרמילים באירופה. הסברתי לה איך מגיעים לתחנת הרכבת. היא החליטה לנסוע לסלובניה, רק כדי לראות איך היא נראית. כשסיפרה לי על התוכניות שלה, נתקפתי עווית קנאה דוממת וחשבתי לעצמי, גם אני רוצה לנסוע לסלובניה! למה אני אף פעם לא מטיילת לשום מקום?

הקורא התמים אולי יחשוב שאני כן מטיילת. והשתוקקות לטיול אחד תוך כדי טיול אחר היא מין טירוף חמדני, אני חייבת להודות. זה כמו לפנטז על כוכב הקולנוע שאת הכי מעריצה בזמן שאת שוכבת עם כוכב הקולנוע השני שאת הכי מעריצה. אבל העובדה שהבחורה הזאת ביקשה הוראות דווקא ממני (ברור שנראיתי לה תושבת המקום) מרמזת על כך שבפועל אני לא מטיילת ברומא אלא מתגוררת בה. אני תושבת העיר, ולו? באופן זמני. למעשה, פגשתי את הבחורה הזאת בדיוק כשהלכתי לשלם את חשבון החשמל שלי, וזה משהו שתיירים לא מתעסקים איתו בדרך כלל. אנרגיות?טיול?למקום ואנרגיות?התגוררות?במקום הן שתי אנרגיות שונות לחלוטין, והמפגש עם האוסטרלית הצעירה שעשתה את דרכה לסלובניה עורר בי משום מה חשק לצאת שוב לדרך.

לכן התקשרתי לחברה שלי סופי ואמרתי לה, "בואי ניסע לנאפולי ליום אחד ונאכל קצת פיצה!"

תכף ומיד, ממש תוך שעות ספורות, כבר תפסנו רכבת, והנה — ראו זה פלא — אנחנו שם. אני מתאהבת בה מיד, בנאפולי הפראית, הצעקנית, הסואנת, המטונפת, הגסה. תל נמלים בתוך ארנבייה, מצוידת באקזוטיות של בזאר מזרח תיכוני ונופך של וו?דו מניו אורלינס. בית משוגעים שיכור, מסוכן ועליז. כשידידי ו?ייד טייל בנאפולי בשנות השבעים, שדדו אותו... במוזיאון. העיר מעוטרת בכביסה שמתנופפת מכל חלון ומשתלשלת אל כל רחוב; כל הגופיות והחזיות המכובסות של כולם מתבדרות ברוח כמו דגלי תפילה טיבטיים. לא תמצאו בנאפולי רחוב אחד בלי זאטוט קטן קשוח, לבוש במכנסיים קצרים ובגרביים לא תואמים, שצורח מהמדרכה אל זאטוט אחר, קטן וקשוח גם הוא, שנמצא על גג הבית הסמוך. וגם לא תמצאו בעיר הזאת בניין אחד שאין בו לפחות זקנה מקומטת אחת שיושבת ליד החלון ושולחת מבטים חשדניים אל ההמולה מתחתיה.

האנשים פה משתגעים על זה שהם מנאפולי, ולדעתי ממש בצדק. הרי זאת העיר שהעניקה לעולם גם את הפיצה וגם את הגלידה. נשות נאפולי במיוחד הן חבורה עליזה של גבירות חטטניות, נדיבות, שתלטניות ועצבניות, שמקללות בקול קשוח ותקועות לך בפרצוף ופשוט מנסות לעזור לך, לעזאזל איתך?, טמבלית שכמותך — למה שהן יעשו פה את הכול לבד? המבטא בנאפולי נשמע כמו מכה ידידותית באוזן. להסתובב בנאפולי זה כמו להסתובב בעיר שמלאה טבחים שמכינים רק מנות מהירות, כי כולם שואגים בו זמנית. בנאפולי עדיין יש ניב מקומי, ומילון סלנג?מקומי נזיל שמשתנה כל הזמן, אבל בכל זאת מתברר לי שמבין כל האיטלקים, דווקא את הנאפוליטנים הכי קל לי להבין. למה? מפני שהם רוצים שתביני, לעזאזל. הם מדברים בקול רם ומודגש, ואם את לא מבינה את המילים שהם מוציאים מהפה, בדרך כלל את קולטת את המסר משפת הגוף. זה מה שקרה לי עם הממזרה הקטנה, תלמידת בית ספר יסודי, שרכבה על אופנוע מאחורי בן דוד שלה המבוגר ממנה, ושלחה אלי גם אצבע משולשת וגם חיוך מקסים כשחלפה על פ?נ?י, פשוט כדי להגיד לי, "תראי, הכול בטוב, גיברת. אני כ?ו??לה בת שבע, ואני כבר רואה עלייך שאת חמו?רה, אבל אין לי שום בעיה עם זה — את נראית לי בחורה?בסדר למרות מי שאת ואני די מתה על הפרצוף הדפוק שלך. שתינו יודעות שהיית מתה להיות במקומי, אבל בעיה שלך — לא ילך לך. בכל מקרה, הנה לך אצבע משולשת, תיהני מהטיול בנאפולי ו  צ'או!"

כמו בכל מקום ציבורי באיטליה, רואים הרבה ילדים, נערים וגברים משחקים כדורגל, אבל בנאפולי יש תוספות. לדוגמה, היום ראיתי ילדים — ואני מדברת על חבורה של ילדים בני שמונה — שמצאו כמה ארגזי עופות ישנים, אילתרו מהם שולחן וכיסאות, והתחילו לשחק פוקר באמצע הכיכר בכזאת התלהבות, עד שפחדתי שהם יירו זה בזה.

ג'ובאני ודאריו, שני התאומים לחילופי הלשונות, נולדו בנאפולי. קשה לי אפילו לדמיין את זה. קשה לי להאמין שג'ובאני הביישן, השקדן והנחמד באמת היה ילד קטן בתוך האספסוף הזה — ואת המילה "אספסוף" בחרתי בכובד ראש. אבל הוא נאפוליטני, זה ברור, מפני שכשיצאתי מרומא, הוא אמר לי ש?ם של פיצרייה מסוימת בנאפולי שאני חייבת לאכול בה, מפני שמוכרים שם את הפיצה הכי טובה בנאפולי, הוא הכריז. התרגשתי נורא כשהוא אמר לי את זה, מפני שהפיצה הכי טובה באיטליה היא הפיצה בנאפולי, והפיצה הכי טובה בעולם היא הפיצה באיטליה, ולכן הפיצה שמוכרים בפיצרייה הזאת היא כנראה... אני פוחדת שעצם האמירה תעשה לי עין הרע... הפיצה הכי טובה בעולם? ג'ובאני גילה לי את שם הפיצרייה בכזאת התלהבות ורצינות, עד שהרגשתי כאילו מקבלים אותי לאיזו אגודה סודית. הוא דחף לי ליד את הכתובת ואמר בסודי סודות, "בבקשה לכי לפיצרייה הזאת. תזמיני פיצה מרגריטה עם מוצרלה כפולה. אם לא תאכלי את הפיצה הזאת כשתהיי בנאפולי, בבקשה תשקרי לי כשתחזרי ותגידי שאכלת."

וכן הגענו, סופי ואני, לפיצרייה דה מישל, והפיצות שהזמנו כרגע — אחת לכל אחת — משגעות אותנו לגמרי. אני כל כך מתה על הפיצה שלי עד שאני הוזה שהפיצה שלי אוהבת אותי בחזרה. יש לי מערכת יחסים עם הפיצה הזאת, פרשיית אהבים כמעט. בינתיים סופי ממש בוכה בגלל הפיצה שלה, עוברת משבר מטאפיזי ומייללת באוזני, "למה בסטוקהולם בכלל טורחים להכין פיצה? למה בסטוקהולם בכלל טורחים לאכול איזשהו אוכל?"
פיצרייה דה מישל היא פיצרייה קטנה שיש בה רק שני חדרים ותנור אחד שאיננו שובת ממלאכתו לעולם. היא נמצאת במרחק רבע שעה הליכה בגשם מתחנת הרכבת. אל תדאגו, פשוט תלכו. צריך להגיע לשם די מוקדם בצהריים, מפני שלפעמים הבצק נגמר, וזה ממש שובר את הלב. באחת בצהריים הרחובות הסמוכים לפיצרייה כבר מלאים בהמוני נאפוליטנים שמנסים להגיע אליה ודוחפים זה את זה כאילו הם נאבקים על מקום בסירת הצלה. אין תפריט. בפיצרייה הזאת יש רק שני סוגים של פיצה — רגילה וגבינה כפולה. אין שום קשקושים ניו?אייג'יים יומרניים בנוסח דרום קליפורניה, כמו פיצה עם זיתים ועגבניות מיובשות. לוקח לי חצי ארוחה רק להבין שהטעם של הבצק מזכיר לחם נאן הודי יותר מאיזשהו בצק פיצה שטעמתי בחיים. הוא רך ונימוח ומזמין, אבל דק להפליא. תמיד חשבתי שיש בחיים רק שתי אפשרויות בעניין "הק?ש?ה" של הפיצה — דק ופריך או עבה ובצקי. איך יכולתי לדעת שיש בעולם הזה "קשה" שהוא גם דק וגם בצקי? אלוהים שבשמים! פיצה דקה, בצקית, חזקה, טעימה, מקסימה, נימוחה, מלוחה, ממש טעם גן עדן. ועל הפיצה יש רוטב עגבניות מתוק המעלה בועות חמאתיות וממס את המוצרלה הטרייה מחלב בופאלו, ועלה אחד של בזיליקום, ששרוע באמצע כל העניין, ממזג איכשהו את הפיצה כולה בזוהרו העשבי, כפי שכוכבת קולנוע זוהרת אחת במסיבה נוסכת נופך של זוהר על כל הסובבים אותה. בפועל, אי?אפשר באמת לאכול את הפיצה הזאת, כמובן. ברגע שאתם מנסים לנגוס במשולש שלכם, ה"קשה" הרך מתקפל והגבינה החמה גולשת כמו שכבת הקרקע העליונה ברעידת אדמה ונמרחת עליכם ועל כל סביבותיכם. אבל זה מה שיש.
החבר'ה שמחוללים את הנס הזה גורפים את הפיצות אל תוך התנור המוסק בעצים, ונראים כאילו הם מסיקי הדוודים בבטנה של אונייה אדירה, שגורפים פחם לתוך הכבשנים המלוהטים. הם מפשילים את שרווליהם במעלה זרועותיהם המיוזעות, פניהם סמוקות מרוב מאמץ, עין אחת כמעט עצומה מפני חום האש, ומהשפתיים מידלדלת סיגריה. סופי ואני מזמינות עוד פיצה — פיצה שלמה לכל אחת — וסופי מנסה להתעשת, אבל אנחנו חייבות להודות שהפיצה כל כך טובה, עד שאנחנו בקושי עומדות בזה.

מילה או שתיים על הגוף שלי. אני עולה במשקל מיום ליום, כמובן. אני עושה פה לגוף שלי דברים מגונים, מלעיטה אותו בכמויות מבעיתות של גבינה ופסטה ולחם ויין ושוקולד ובצק של פיצה. (אמרו לי שבמקום אחר בנאפולי אפשר לאכול פיצה שנקראת פיצת שוקולד. איזה מין שטות זאת? זאת אומרת, מאוחר יותר באמת טעמתי פיצת שוקולד, והיא טעימה נורא, אבל בשיא הרצינות — פיצת שוקולד?) אני לא עושה ספורט, אני לא אוכלת מספיק סיבים תזונתיים, אני לא בולעת ויטמינים. בחיים האמיתיים שלי, ידידי הכירו אותי בתור הבחורה ההיא שאוכלת לארוחת בוקר יוגורט מחלב עזים אורגני עם נבט חיטה. תקופת החיים האמיתיים שלי נגמרה מזמן. ידידתי סוזן אומרת לחברי בארצות הברית שיצאתי למסע "לא מפקירים פחמימות בשטח". אבל הגוף שלי לוקח הכול ברוח ספורטיבית. הגוף שלי מעלים עין מכל החטאים והפינוקים שלי, כאילו הוא רומז, "בסדר, מותק, תעשי חיים, אני יודע שזה זמני. תודיעי לי מתי תגמרי את הניסוי שלך בעונג מזוקק, ואז אבדוק מה אפשר לעשות בעניין בקרת נזקים."
ובכל זאת, כשאני מסתכלת במרא?ה בפיצרייה הכי טובה בנאפולי, אני רואה השתקפות של פנים שמחות ובריאות עם עור בריא ועיניים בורקות. כבר הרבה זמן לא ראיתי על?י פנים כאלה.
"תודה רבה," אני לוחשת. ואז סופי ואני בורחות החוצה לגשם כדי לחפש מאפים.
------------------------------------------------------------
הספר "לאכול להתפלל לאהוב" מאת אליזבת גילברט ראה אור בעברית בהוצאת כנרת זמורה ביתן