כל כך יפה שבא לזלול: המשלוח של "סינג לונג"

רוח החג כבר הורגשה בפאתי הבית. המפות הלבנות כובסו, הבגדים החדשים התכוננו להיחנך והסכום השמור לאירועים מסוג זה התמרק. התפריט של קיטון הוצא מן המגירה והמנות נבחרו: כבד קצוץ, מרק עוף צח עם אטריות, קרפעלך, קציצות מטוגנות וקורקבנים נלקחו בחשבון. האחות הצעירה, האחראית, התקשרה וחזרה עם בשורות איוב. המסעדה סגורה עד החג. גם התחליפים האחרים שהוצעו החליטו לצאת לחופשה. נשארנו עם המסורת השנייה עליה גדלנו. אוכל סיני.

אז הזמנו בסוף מסינג לונג, שזו המסעדה הסינית החביבה עלינו (סלמה 134, ליד התחנה המרכזית החדשה), כדי להרגיש קצת בבית. המנות הגיעו, כעבור 50 דקות, ארוזות נהדר במגשי אלומיניום פשוטים, כשהמנות נחות בתוכם כאילו הרגע יצאו את המטבח. זה היה מראה משובב ומעורר תיאבון, שנאלץ להמתין עד סוף סשן הצילומים.

תמיד מצחיק אותנו החיפוש אחרי אותנטיות. הרי יש סיבה שהאוכל הסיני בארץ מותאם לחך המקומי. הטבחים הסינים שאנחנו מכירים (ואנחנו מכירים), למשל, אוכלים בעיקר אוזני חזיר מטוגנות כשבא להם להתפנק. אז קראו לנו פרובינציאליים, אבל אנחנו מעדיפים להתחיל ארוחה עם אגרול (12 שקל לשתי יחידות). זה של סינג לונג הוא מהטובים בעיר – הפריכות שלו מתגברת על המשלוח, הוא לא שומני מדי, הרוטב האדום-זרחני שלו סינטטי ומתוק כמו שאנחנו אוהבים והמילוי שלו טרי ומתפצפץ.

דווקא המרקים אכזבו אותנו. הזמנו שלושה מהם – אטריות, חמוץ חריף ותירס (15 שקל כל אחד) וכולם אכזבו במידה זו אחרת. האטריות (שלווה בקצת פיטריות שיטקה) והתירס (שלווה בנטיפי ביצים) היו סתם אנמיים ותפלים, ואילו החמוץ-חריף היה נפילה של ממש, עם טעם מלאכותי מדי. החמיצות לא החמיאה לחריפות שלו, ולהפך והוא נזנח לאחר שתי לגימות בלבד.

כבר הרבה זמן שלא התרגשנו ככה מעוף חמוץ מתוק (45 שקל). ברור שזו מנה נוסטלגית, ששולחת אותנו בחזרה לילדות, אבל דווקא מהמקום הזה היה לה את הסיכוי הגדול ביותר לאכזב אותנו – כשהזיכרונות היו נתקלים במציאות. אלא שבסינג לונג מיננו את המתיקות והחמיצות, הפריכות עם הנימוחות והשילוב עם הירקות שמסביב – פלפלים ירוקים ובצל – לכדי שלמות. באופן לא מפתיע היא גם היתה זו שחוסלה ראשונה.

קל לקנות אותנו עם שעועית. ירוקה, אדומה, לבנה, שחורה; רק תגידו, אנחנו שם, מכניסים את הבטן ומזהירים את הסביבה. הבקר בשעועית שחורה (48 שקל) של סינג לונג הוא אחת המנות הכי מפתיעות שטעמנו – פיקנטית במידה, עזת טעם ומפתיעה בכל ביס מחדש. יחסי הגומלין בין רוטב השעועית השחורה, לבשר (נתחים יפים ועסיסיים) והירקות (בצל, פלפלים, שום, כרישה), כמו גם המפגש עם האורז (25 שקל לאורז ירקות גדול), עשו טוב לכל הנוגעים בדבר, עד שלא נשאר מהמנה זכר.

מהשרימפס בשום וג'ינגר (75 שקל) ציפינו ליותר. זו הרי מנה פשוטה לגמרי, שקשה לפספס בה. חבל שהשרימפס בושלו יותר מדי והפכו את המנה לחיוורת ומיותרת ,בוודאי אם מתחשבים במחירה, או בטיב המנות האחרות שהזמנו.

עיי חורבות. זה מה שנשאר מהארוחה שלנו, כשעד לנקודת הפיצוץ הבלתי נמנעת עוד המשכנו לנגב עם האורז את שאריות הרטבים והירקות מהמנות. על השרימפס והמרקים וויתרנו מהר מאוד, מה שאפשר לנו לנקנק את כל השאר. זו היתה הבחירה הנכונה.

איזה כיף זה קינוחים של מסעדות סיניות. כמה פשוט, ככה טעים. למשל, אננס – לא מהרפובליקה הדומיניקנית יש לשער – מצופה בלילה ומטוגן, עליו שופכים רוטב מייפל מתוק יתר על המידה. חגיגה!

אי אפשר ליפול עם קינוח שיש בו בננה, ואם מישהו רוצה להתווכח איתנו הוא מוזמן לקרב זוגות. גם הבננה טוגנה בבלילה וגם עליה נשפך רוטב המייפל הסינטטי המעולה הזה, שעושה דביק באצבעות. חבל שלא הזמנו עוד אחת.