משקמים את היחסים עם טורקיה

בשווארמה אי אפשר לעבוד עלינו. אבא שלנו נוסע תכופות לעסקים על גדות הבוספורוס ובחזרה הוא מביא איתו קילוגרמים של שווארמה. זה הולך ככה - בדרך לשדה התעופה הוא עוצר בתחנת הדונר, אוסף מארזים מוקפדים של שווארמה, לחמג'ון וקבב, שכעבור שלוש שעות נוחתים בפינו. 5 דקות בתנור וטעם גן העדן, שהקשר בינו לבין הדברים שמסתובבים כאן על סיחים מקרי בהחלט, אצלנו בפה. "נסו את 'איסטנבול"' אמרו לנו. אז ניסינו.

בואו נפתח רגע את כל הסיפור הזה של עמידה בזמנים בקרב עדת השליחים ומשלחיהם. נדמה שהקצבת הזמן המובטחת הופכת ליותר שרירותית ופחות קשורה למציאות. ב'איסטנבול', למשל, בישרה הטלפנית שלא היתה בקיאה בתפריט, שהמשלוח יגיע תוך שעה. בפועל הוא הגיע תוך שעה ורבע. כשהתקשרנו, בישרו לנו שהוא בדרך, בלי להתנצל או לברר זמן הגעה משוער. העיקר שהבטיחו תוך שעה. וזה עוד לפני שדיברנו על הטמפרטורה.

חצילים הם מרכיבים חיוניים במטבח התורכי. לעזאזל, איפה שהם יכולים לדחוף חציל הם עושים את זה בלי לחשוב פעמיים. אנחנו הלכנו על סלט חצילים קלוי בטחינה (18 שקל), שהיה בסדר באופן כללי, וקצת מאכזב עבור מי שמתיימר להיות מאסטר של חצילים.

מכיוון שהתכוננו היטב למתקפת הכבש הבאה עלינו לטובה, רצינו לגוון אותה עם קצת ירק. האחות הצעירה בחרה בסלט פיאס (15 שקל) - שעועית לבנה בלימון, עגבניה, בצל ומלפפון, שהיה טעים מאוד והזכיר קצת סלטים במסעדות יהודיות שמפוצצים במלפפון, פטרוזיליה ושמיר.

סטייתו של האח הבכור בכל הנוגע למרקים אינה יודעת שובע. אם יש מרק בתפריט, הוא חייב להזמין אותו. בדיוק כפי שצפה, באיסטנבול אפשר היה למצוא מרק עדשים, שהיה שונה מכל מרק עדשים שטעם עד היום - דליל יותר, שקוף וכמעט נטול גוון בולט ועשיר בירקות כתומים. הוא היה לא רע, גם אם לא ממש מה שראה בעיני רוחו.

כאן הבנו שיש לנו עסק עם מקצוענים שיודעים מה הם עושים. כשלחמג'ון - פיתה דקה עם בשר בקר טחון ומתובלן - עשוי היטב זה אחד הדברים הטעימים בעולם וזה של איסטנבול היה לא פחות מנהדר ולא נפל משום לחמג'ון שטעמנו בחיינו. מה שכן, 25 שקלים לפיתה עם קצת פירורי בשר זה יקר מאוד.

בסוף השבוע האחרון קראנו באחד המקומונים ביקורת משתפכת על מזללה תורכית מסוימת, שמזמן ירדה מנכסיה הקולינריים. לעומת ההיצע היבשושי שקיבלנו שם לא מזמן, השווארמה של איסטנבול (46 שקל) מתקרבת ככל שניתן לדבר האמיתי (היא עשויה טלה ועגל ולא מכבשים תורכיים מדושנים) - היא מוגשת על מצע של פיתה, חתוכה דק, טעמה עדין, היא נימוחה ומתובלנת נהדר עם פיסטוקים. כמה חבל שהיא הגיע קרה.

הקבב (46 שקל) היה קורבן נוסף של המשלוח הקלוקל. גם הוא עשוי עגל וטלה, גם הוא מתובלן היטב, גם הוא הוגש על מצע של פיתצה שספחה ממנו את כל המיצים, גם הוא היה נימוח והתקרב (פחות מהשווארמה, אבל מתקרב) לטעמה של תורכיה, וגם הוא סבל מטמפרטורה נמוכה במיוחד שלא עשתה עמו חסד.

הנה מנה שהצליחה להתעלות על המשלוח, בזכות הרוטב שהגן עליה. איסקנדר קבב (52 שקל) הוא שווארמה חתוכה בתוך רוטב עגבניות וטחינה על מצע של לחם תורכי קלוי. זה אולי לא נשמע כמו שינוי מהותי, אבל הוא היה מספיק בשביל להפוך את המנה ממצב של "אם היא היתה חמה זה בטח היה ממש טעים" ל"איזה יופי של מנה".

בשביל הכסף ששילמנו היה נדמה לנו שמגיעה לנו תוספת עם כל מנה עיקרית. למרבה הצער קיבלנו שלושה פלחי תפוחי אדמה שהוגדרו כ"תפוח אדמה אפוי" ואת האורז הלבנוני המצוין, שמגיע אחרי בישול בציר עם אטריות מגניבות, שכולם טרפו. היינו צריכים להזמין עוד ממנו.

כמו שאתם יכולים לראות לא נשאר הרבה ממה שהזמנו באיסטנבול. אין לנו ספק שמדובר בשווארמה הכי טובה בעיר, אבל בכל הנוגע למשלוחים יש להם עוד מה ללמוד, בוודאי בהתחשב במחיר שהם דורשים. לא שלא מגיע להם - הם עושים עבודה נהדרת - אבל הישראלים לא רגילים לשלם כל כך הרבה כסף עבור שווארמה, ואם הם כבר כן עושים את זה, לפחות שיקבלו אותה חמה.