טעם הניגון הישן

ברוח המוסיקה הבוקעת מכל רדיו בסביבה, ברוח המוספים, ולאור העובדה ששוב הגיע הזמן לכתוב מדור על אוכל, נתקפתי דחף לחפש מה יש לאכול בשירים עבריים. "בוא שיר עברי", קראתי בפאתוס, "והבא איתך את טעם הניגון הישן... ואולי ככה על הדרך גם תעשה טובה ותמפה את ההיסטוריה הקולינרית המקומית מלפני קום המדינה ועד ימינו".

התחנה הראשונה במסע אל הארץ המובטחת נמצאת כמובן רחוק ממנה, כשהלב במזרח ורבי יהודה הלוי בסוף מערב, מנסה לטעום, אך האוכל לא ערב לחיכו, כיוון שהוא רחוק מידי מהארץ זבת החלב והדבש. לא מעט חלוצים לקחו אותו די ברצינות והאמינו שכשהם יגיעו ארצה, ינשרו עליהם פירות מכל עץ רענן וחלב ודבש יזרמו בנהרות. המציאות היתה מעט שונה. מבחינת החלוצים לשיר היה זול וזמין יותר מלאכול, וגם כשכבר היה מה לאכול זה לא היה בדיוק גורמה. יותר בכיוון של פיתה, בצל וזיתים, וגם זה במקרה הטוב.

שיר העבודה והמלאכה / ח"נ ביאליק

מי יצילנו מרעב?
ומי יאכילנו לחם רב?
ומי ישקנו כוס חלב,
למי תודה, למי ברכה?
לעבודה ולמלאכה!

שני בנאים / חיים חפר

שני בנאים פה אנו,
מקאהירו הגענו
תנו רק פיתה ובצל כזית
ונבנה לכם אחוזת בית.

אם נקפץ מעט קדימה אל עבר קום המדינה נתקל במחסור החמור של שנות ה-50 ובמשטר הצנע שהטיל השר דב יוסף מ-1949 ועד 1959, שאילץ את הציבור לאסוף תלושים, לצרוך אבקת ביצים, לרקוח מוח וכבד קצוץ מקישואים, לחלום על בשר וכמובן לסחור בשוק השחור...

השוק השחור / אבשלום כהן

בואו בואו, בואו, בואו הנה,
כאן איש אינו יודע מהו צבע
בלי נקודות, וגם בלי תור.
כאן הוא השוק השחור.

- כמה זה עולה אדון, ענה לי
- הי, שמעי, עזבי את הסוכר!
- ולא ידעת בכמה זה עולה לי
לא היית נשארת פה דקה!
- אין אני עומדת על המקח
אינך זוכר? הייתי פה אתמול...
- ואנוכי למדתי פה לקח
שכמה שתדרוש, זה עוד בזול.

ב-1958, שנת העשור למדינה, המצב עדיין נראה עגום למדי, אז בשביל לשמח את העם חולק יין ברחובות ביום העצמאות ואף נכתב שיר יין מיוחד לכבוד האירוע. שנות ה-60 כבר התגאו במוצרי כחול לבן עם שמן הזית היהודי המזוקק שמככב בשיר הפטנטים של אורי זהר ובשנות ה-70, לאחר הניצחון המפתיע והסוחף של ששת הימים, העם משמין מנחת ובעיקר סובא לו בבתי הבראה, על חשבון קופת חולים כללית, כמובן.

אוכל קדימה אוכל / בומבה צור

ואז כל הדלתות נפתחו
והמוני אנשים יצאו החוצה
ודהרו אל חדר האוכל וצעקו:
היי! אוכל, קדימה אוכל!
אוכל, קדימה אוכל!
לאכול פה את הכל
לאכול פה ולזלול
אוכל, קדימה אוכל!

והחברה שרה שאלה:
"מה תאכלו לארוחת הצהריים, חברים?"
אז אני שאלתי אותה "מה יש לך?"
והיא אמרה "מה יש לי?
ישנו מיץ ויש גם שפריץ
ודג חמוץ ודג מתוק
בצל לבן, בצל ירוק
ודיאטת צנון עם מלפפון
גבינת כבשים, גבינת עיזים
וקונפייטר עם תפוזים
ונשארה עגבנייה ממכירת סוף העונה
חלב, קפה, קקאו וכוס תה.

שנות ה-60 וה-70 גם העצימו את תרבות הבידור בישראל ומתברר שאין כמו אוכל כדי לשמח לבב אנוש, כפי שהבין ירון לונדון, שהאכיל את מר רובינשטיין ברופא ב"כולם חכמים כולם", וניסים אלוני, שתרם לא פחות לרפרטואר הקולינארי של הגשש החיוור.

שירת הבירבור / ניסים אלוני
קחו למשל את אשתי
נו? - קחו אותה ממני (לא)
אני יושב לאכול - ישבת
אוכל - אכלת
ככה - אין דבר
זאת אומרת, גם בולע - סחתין
קצת מפה, קצת משם - שיהיה לבריאות
שש צלעות - הולך
עם כבד - מה
אולי טחול - וזה הכול?
סלט - אה
אורז - אה
פול - וואלק
לזירוז העיכול
ככה בן אדם לפעמים הוא רעב

לפני מלחמת יום הכיפורים הוקמה כוורת שהצליחה לרומם במשהו את רוח העם הנכאה, גם בשנים שלאחר המלחמה. שיר המכולת הוסיף לא מעט מצרכים לסל המזון הלאומי, שהחשוב בהם הוא כמובן הקרמבו. ורק בשביל הפרוטוקול אל תשכחו את הסולת, לחם הקימל והקלמנטינה. טינה. כוורת שעלו על הגל הפשנלי של הגשש עסקו גם באכילות פחות קונבנציונאליות כמו בשיר מעורר התיאבון "אוכל ת'ציפורניים". דני סנדרסון המשיך להעביר את המסר גם ב"גזוז" בשיר ההיפוכונדר שלו.

תה עושה סחרחורת / דני סנדרסון
תה עושה סחרחורת
ולבן עושה לי רע,
ורגל תרנגולת
מעוררת בי בחילה.
אני נמנע מלאכול דברים
שיש בהם מן הנזק.
וזה כולל עוגות תמרים
ביצים, זיתים ושסק.
[...]

פירות ארצנו תמיד היו מקור בלתי אכזב לשירים. שבעת המינים זכו לאינסוף התייחסויות וכך גם התות המפורסם מרמת השרון, אבל הפרי שכנראה מסמל יותר מכל את הארצישראליות הוא האבטיח.

עוד בגולה היו מספרים לקהל המשתאה שבארץ ישראל גדלים אבטיחים שאפשר לגור בהם. חווה אלברשטיין לקחה את העניין די ברצינות וסיפרה על אישה שחיה לה בתוך מוטציה שכזו. בני נדון לעבודות שירות על "סילוק" אבטיחים – ילד רע שכמותו, עוזב הקיבוץ ישב עם הוריו על אבטיח ויגאל בשן התמוגג ממתיקות בזכות מוכר הפירות בשוק שלא מכר שום דבר כל היום, אבל התענג לו על האדום האדום, שבשוק כבר מזמן גמר בהצטיינות תואר שלישי.

הבלדה על זומטי ולבטי / אריק איינשטיין

אי-יי-יי-אי
כי אין דבר כזה בשום מקום
אי-יי,אי-יי
כמו אבטיח אדום
אדום אדום אדום...
אדום אדום אדום...

אדון תאכל אבטיח אדום!
אדוני תאכל אבטיח אדמוני!
גברת, אם את לא גומרת -
תאכלי אבטיח אדום!
מה את אומרת?
[...]

ואי אפשר לדבר על משהו בישראל בלי להזכיר את צה"ל. שלמה ארצי כתב על לוף (בשירו הלא ממש מוכר "אחד ועוד אחד ועוד אחד"), אריאל זילבר התייאש לנוכח המחשבה על אדם וחווה שאכלו פירות בגן עדן בעוד הוא טוחן עוגיות בשק"ם ודידי מנוסי התבאס מהאוכל במילואים.

פגישה במילואים / דידי מנוסי

באנו למילואים
חשבנו עושים חיים
נתנו לנו עוזי, אוכל ווזווזי
באנו למילואים
נתנו לנו עוזי, אוכל ווזווזי
באנו למילואים

לאורך השנים לא ניתן היה לפספס כמה הבדלים עדתיים בהווי האוכל הישראלי. בעוד חנוך לוין מתייחד עם דג מלוח ותה, התענג בעז שרעבי על ג'חנון של שבת, דודו אלהרר הסתפק בפסוליה ואהוד בנאי חלם על הבמיה המוקפאת של דודה מלכה. בנאי בכלל הוא קלף חזק בתחום האוכל – החל בסעודה בצפרא דשבתא, דרך כנאפה מתוקה, וכלה בקפה ושמן זית גלילי.

דג מלוח ותה / חנוך לוין
אני הנער, אני הנער, היושב לבד בערב,
לאור המנורה הצהבהב.
אוכל לאטו פרוסת לחם בחמאה
עם דג מלוח ושותה כוס תה.

מבטי נעוץ בקיר דבר איני חושב,
מבטי נעוץ בקיר דבר איני רוצה.
אני נושם, לועס, לוגם.
ברוך אתה בורא דג מלוח ותה.

פסוליה / דודו אלהרר

לחם שחור
דיסה דלילה
מרק צח
ביצה קשה
והעיקר ... פסוליה.

קפה או תה
אותו הצבע
אותו הטעם
לפעמים לבן
וביום השבת ... פסוליה.

הקטגוריה הכמעט אחרונה במסענו לוקחת אותנו אל הגיאוגרפיה הקולינארית הישראלית: חבורת לול בישלה תקליט בכסית; אהובה עוזרי אכלה פול אצל חיים הקיוסק; צמד דרום נשבע בשם החומוס של רחמו; יוסי בנאי התגעגע לעזורה בשוק מחנה יהודה; שלישיית מנגו השתנקאה בקפה תמר; טוני ריי הלך לשוק הכרמל; קובי אוז עצר במציאות הסדוקה של פיתה עם זעתר, מלבי ושיכורים בתחנה הישנה; שב"ק ס לא יכלו להרשות לעצמם אהרוני אד עשו על האש, ונעמי שמר – בשם הישראליות כולה - ירדה לכרם, אכלה דג על האש, פיתה בשמן וחמוצים מופלאים וקינחה בתותים ופיתות אבולעפיה.

תות / נעמי שמר

תות שדה מרמת השרון
חגיגה אמיתית בגרון
אבולעפיה עם פיתה חמה
מחיה לי את הנשמה
אחר כך הגבינה הצפתית
שגם היא חגיגה אמיתית
ואחר כך סלט ירקות
שחתוך דקיקות דקיקות

ולסיום, איך אפשר לחגוג על האש בלי איזו חאפלה סביב שיר המנגל:

חאפלה / איתן מסורי

משקאות על הדוכן, איך האוכל כבר מוכן
איזה יופי של שולחן בחאפלה
חומוס יש, וטחינה יש, וגם סטייקים על האש
בוא לכאן, אל תתבייש, בחאפלה
[...]
בחאפלה, בחאפלה, כולנו חברים
בחאפלה, בחאפלה, כולנו צעירים
יש חאפלה, יש חאפלה, הדליקו האורות
בחאפלה, בחאפלה, נשכח מהצרות

שיר המנגל / יאיר ניצני

כן, יצאנו אל המרחבים
והעמסנו ת'רכבים
ויצאנו אל הפיקניק, פיקניק
כן, אני הכנתי שיפודים
וגם קשרתי ת'ילדים
פיקניק בצומת מסובים

כבר נשרף השישליק, הקבבי בבי בבי
תרחצי ת'כלים, מותק, בובי בובי בובי
תן לי סטייק, נסתפק בשיפודי פודי פודי
ונשיר ונרקוד, פוצי מוצי פוצי מוצי

פוצי מוצי פוצי מוצי, אל תרוצי, אל תרוצי
זה הזמן להוציא איזה סטייק שתרצי
פוצי מוצי פוצי מוצי, אל תרוצי, אל תרוצי
זה הזמן להוציא איזה סטייק שתרצי

האמת היא שממש לא חסרים שירים אכילים. כאתגר לזמן שצריך לשרוף לפני שהבשר על האש נשרף, אתם מוזמנים להעלות באוב ברצף אסוציאטיבי משפחתי את השירים עם הכי הרבה אוכל פטריוטי שתצליחו למצוא. הילדים יוכלו לשיר "עוגה, עוגה", אתם תשענו לאחור ואולי תזכרו בימים שלשיר הזה לא היה שום קשר לעוגות, וכולי תקווה שההמולה לפחות תבריח כמה זבובים. יום עצמאות שמח.