פילם לאכילה

לרגל צאת סרטה החדש של הבמאית נורה אפרון, "ג'ולי וג'וליה", העוקב אחר חייה של המתכונאית מתחילת המאה הקודמת, ג'וליה צ'יילד, ולאור העובדה שיצאנו מהסרט מורעבים, החלטנו לנסות ולבחור את חמשת סרטי האוכל המגרים והטעימים שיש.

מפה לשם בלי שמריל סטריפ שמה לב היא הפכה להיות כוכבת סרטי בנות שהם גם שוברי קופות. מ"השטן לובשת פראדה" דרך "מאמא מיה" ועכשיו "ג'ולי וג'וליה" שלצד זה שהוא אולי סרט על אוכל, הוא סרט על גירל פאוור עטוף בבצק כמו המנה המפורסמת של הברווז. מנה מפורסמת זו, אליה שואפת גיבורת הסרט ג'ולי, בלוגרית ששמה לעצמה למטרה לבשל את כל המתכונים מספרה Mastering the Art of French Cooking של ג'וליה צ'יילד, היא רק אחת מרבות בסרט. בתחילתו מגיעה ג'ולי לתובנה שאין כזה דבר יותר מדי חמאה וזה גם מה שמאפיין את הבישול בסרט, מטבח צרפתי מסורתי כבד ועמוס בשמנת ויין. הרבה הרבה יין.

הסרט שכתבה וביימה בכישרון רב נורה אפרון מדלג בין פריז עמוסת הטעמים והריחות שם עשתה צ'יילד את צעדיה הראשונים במטבח הביתי, בשווקים המקסימים ובבית הספר הקורדון בלו לבין המטבח הביתי והלא אטרקטיבי של ג'ולי בקווינס. מי שכוס התה שלו הוא בישול בריאותי, פיוז'ן או אסיאתי לא ימצא כאן את מבוקשו. אצל צ'יילד מילת המפתח היא כאמור חמאה והרבה. מי שיכול לשיר שאנסון רק מחתיכה של בגט עם ברי וכוס יין אדום, הגיע למקום הנכון.

יש כמה חוקים ידועים שכל סועד מתחיל עם קומץ ידע וקורטוב טעם יודע: דגים הולכים עם יין לבן, בשר הולך עם יין אדום וסרט מצוייר ושנון של דיסני-פיקסאר הולך עם הכל. בדיוק בגלל זה, "רטטוי" הוא אולי הסרט המושלם להשלים ערב שכולל ארוחה טובה כשהוא מצליח לגרות את בלוטות הטעם ולא פוסח גם על שרירי הבטן והפה כשהוא מעודד חיוך רחב וצחוק גדול. הסרט נקרא כמובן על שם מנת הרטטוי - מנה צרפתית-פרובנסאלית מסורתית העשויה מירקות מבושלים ומוקפצים, ועל שמה ( ספויילר) נקראת גם המסעדה שפותחים העכברוש החביב וחבריו בסופו של הסרט.

הסרט מגולל את סיפורו של העכברוש רמי (לא כמו הגרוש של ריטה, אלא כמו שם צרפתי שמתנגן מצויין) החולם להיות שף במסעדת עילית במקום לאכול אשפתות כמו שאביו מצפה ממנו – בכך "רטטוי" הוא הגרסה הקולינרית, המצויירת והמשעשעת של "בילי אליוט" שמצליחה להעביר עם הרבה טעם סיפור של הגשמת חלום בניגוד לציפיות ולהגדרות חברתיות – והכל בשעה וחצי של כיף טהור עם הרבה הומור על מבקרי מסעדות, פלצנות של תפריטים, דעות קדומות ואנשים עם שמות מוזרים כמו לינגוויני. אה כן, ובלי אלטון ג'ון...

החגיגה של באבט, זוכה פרס האוסקר לסרט הזר ב-1987, תוצרת דנמרק, פרי ידיו של הבמאי גבריאל אקסל, הוא כמובן סרט אוכל, אך כדרכם של סרטי אוכל גדולים באמת, הדבר האחרון שהוא רוצה לדבר עליו הוא אוכל.
בעוד בסרטו עידן התמימות השתמש מרטין סקורסזה בארוחות הגרנדיוזיות של אצולת ניו יורק של תחילת המאה ה-19 כסמל לנהנתנות השטחית של לועסיהן, מנצל אקסל את הפחד מאוכל משובח, אותו חווים בסרט המסבים לסעודה של חייהם, כמטאפורה לפחד מהחיים, ומכאן להחמצה גדולה.

במרכז הסרט עומדות ההכנות לסעודה שעורכת באבט הצרפתייה, שהיתה בעברה שפית במסעדה נחשבת בפריז, לתושבי הכפר הדני הקטן בו מצאה מסתור מאימת המלחמה. המוזמנים לארוחה כולם פרוטסטנטים אדוקים, קדושים מעונים ממש, החרדים מכניעה ליצר ולפיתוי. כשמונח מולם פרי עץ החיים - מרק צבים, בליני דמידוף, שלו בסרקופג עם פואה גרה ברוטב טרופל, סלט עולש עם אגוזי מלך, שלל גבינות ועוגת פירות מסוכרים, כל אלה מלווים במיני שמפניה ויינות משובחים - הם מתאמצים לבלבל אותו עם עוף ולימונדה. הם גם מסכימים ביניהם לא לשוחח על המזון המופלא אלא על שגרת חייהם בכפר. לולא היו דנים, ללא ספק היו פולנים.

אך תוכניתם משתבשת כאשר אורח מקרי המגיע מהעיר הגדולה לא מתבייש ליהנות מכל ביס. כעת מתחילות להיסדק חומות ההתחסדות בשם כבלי המוסר והדת, ועם ההיסחפות אחר הטעמים הנהדרים, צפים ועולים סיפורי האהבות, האכזבות וההחמצות, אך גם פיכחון והשלמה. תאווה לעיניים, לחך ולחיים.

מי שיושב בגינת מטבח המסעדה שלו ומורט את נוצות ברווזו - רוב הסיכויים שהוא האדם ללמוד ממנו את תאוות האוכל. זהו גיבור הסרט הגרמני גרגור, טבח מיוחד ורגיש, בעל מסעדה באיזור כפרי ביער השחור שבגרמניה, הפוגש את עדן, מלצרית בבית קפה קטן. הסרט, הטעם של עדן, הוא אולי הכי פחות מוכר מבין כולם ועדיין נראה שהוא זה ששאב אותי בתשוקה אל תוך חייהן של המנות המבושלות בסרט.

מפגש רנדומלי בין השניים ומעיין הבנה מיידית של גרגור כי עדן זקוקה לאוכל טוב כדי לדאוג לעצמה לחיים טובים יותר, מביאה אותו לפרוש בפניה את נפלאות המטבח הארוטי, וגורם לה להתאהב בכל מה ששהוא מאכיל אותה. לאט לאט מתפתחת ביניהם מערכת יחסים המושתתת על אוכל ולפעמים נראה שגם על קצת יותר.

סצינות בלתי נשכחות של עדן העירומה המרוחה כולה בקצפת ופירות ומחכה לבעלה, או זו שבאה אחר סערה גשומה ובה מגיעה עדן לאכול תבשיל מהביל אצל גרגור הן אלה שנותנים את הגושפנקה שאין מה לעשות - אי אפשר להפריד בין תשוקה ובין אוכל.

אמא שלי מבשלת. זה מתברר יתרון גדול, אפילו מאוד. יש לאמא שלי מאכלים קבועים שהיא מכינה בסדר משתנה ובסבבים כמעט קבועים, וזה תמיד טעים. אבל כשראיתי לראשונה את צ'ו השף המהולל שמנסה להגיע אל שלוש בנותיו באמצעות האוכל נמלאתי קנאה. האוכל בסרטו של אנג לי הוא קודש קודשים עבור צ'ו הזקן, עבור בנותיו קצת פחות. הן עסוקות בפרשיות אהבה מפוקפקות, רומנים אסורים, קריירות מזהירות יותר, ומזהירות פחות (הבת הצעירה עובדת במסעדת מזון מהיר)

מידי סוף שבוע מתכנסת משפחתי סביב השולחן לארוחה משפחתית, ממש כמו משפחתו של צ'ן – רק ששם בטייפה האוכל נראה אפילו מגרה יותר מזה בגבעתיים. צ'ן מנפח ברווזים, מקפיץ שרימפסים, מפלט דגים, מרתיח צירים, מאדה דים סאם, מפסל באבטיחים, בעוד אמא שלי נשארת נאמנה לבישול הביתי הישראלי.

הסרט הזה השאיר אותי מרותקת למסך הגדול לפני 15 שנה, וגם היום בכל פעם שיש שידור חוזר אני שמה את הטלוויזיה על מיוט (שקט) ויושבת לבהות במסך עם שקית פופקורן שהכנתי לבדי במיקרו.