פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      רולים בתוך הסאונה

      הבלוגריות הילה וליטל החליטו להשתתף במסורת הסינית בה חייבים לאכול אורז כל יום. אצלן זה הגיע בצורת סושי מאודה

      בחצות היום, בשעה 12 אפס-אפס, הסינים שולפים את הצ'ופסטיקס ואין עם מי לדבר. המשרדים מתרוקנים, המסעדות מתמלאות וכולם, ללא יוצא מן הכלל, אוכלים את מנת האורז היומית שלהם. לקח לנו זמן להבין שעם ההרגלים של הסינים לא מתעסקים ולכן לעולם לא נקבע פגישה לשעה 12 ואף פעם לא נעיז להזמין חברים סינים לאכול ארוחה שאינה כוללת אורז. הם פשוט לא יצליחו להתמודד עם השינויים "המוזרים" בהרגלי האכילה שלהם ויסבלו מכל רגע.

      הסינים בוחנים את הרגלי האכילה שלנו וחושבים שאנחנו מוזרות. הם שואלים "למה אתן תמיד אוכלות מאוחר?" כשאנחנו בדרך כלל, באופן נורמלי לחלוטין, אוכלות צהריים בשעה 12:40. הם מתעניינים "מה אכלתן לארוחת הבוקר?" ונדהמים לגלות שלא הרבצנו קערת אטריות כמוהם אלא ששתינו כוס קפה אחת וזה מספיק מבחינתנו.

      הרגעים המצחיקים ביותר מתרחשים כשאנו שולפות את המרכיבים של ארוחת הצהריים המשרדית שלנו. "זה מה שתאכלו? אבל זה קר!" אמרה חברתנו הסינית כשראתה את מגוון הירקות שיהפכו בעוד רגע לסלט ישראלי קצוץ דק. "כן, רוצה לטעום?" הושטנו לה גזר חי. היא החווירה והסתכלה עלינו משל נחתנו הרגע מהחלל ואמרה (וזו האמת לאמיתה!) "בחיים לא אכלתי סלט! זה נראה לי מאד מוזר ככה לנגוס בירקות חיים..." וחזרה לאכול בשמחה את מנת האורז שלה. מזל שלא הצענו לה לטעום טחינה גלילית שאנחנו מקפידות להוסיף לסלט, היא בכלל היתה חושבת שהשתגענו.

      מכורים לגרגר הלבן

      כולנו יודעים שאורז הוא מקור המזון העיקרי בסין אבל רק כשחווים את חיי היום-יום מבינים עד כמה הפחמימה הזו חשובה להם. כל ארוחה סינית סובבת סביב סיר אורז ענק שנמצא במרכז הסלון וכל פעם שהגענו לארוחה ביתית אצל חברים הפצירו בנו למלא את קערת האורז שלנו שוב ושוב. העובדה שהם כמעט ולא אוכלים פחמימות אחרות גורמת לנו לתהיות רבות. שאלנו את אותה החברה הסינית אם היא חושבת שתצליח לאכול משהו אחר לארוחת צהריים, נניח תפוחי-אדמה, לחם או דגן אחר כמו חיטה או קינואה, היא ענתה בהחלטיות שאין סיכוי. אפילו לא קלוש. "בלי אורז, אני לא מרגישה שבעה" היא סיכמה את הדיון.

      שיטות הבישול שבהן משתמשים בסין הן בעיקר טיגון, בישול ואידוי. ניסינו להסביר להם שאצלנו במטבח אוהבים במיוחד לאפות. אבל הם, שמעדיפים את הלחם שלהם מאודה, לא ממש יודעים מהו טעמם של תפוחי אדמה אפויים או פשטידות. תנור האפייה הוא מוצר יקר שעדיין לא חדר אל השוק הסיני ואל ליבם ואין שום סיכוי להחליף איתם מתכונים לעוגות טובות.

      נסו בבית

      ברוב המקרים הסינים אוכלים את האורז בתוספת של מנת בשר קטנטונת ומעט ירקות אבל אם מחפשים היטב מוצאים גם מטעמי אורז מיוחדים שאנחנו אוהבות לנסות. הידעתם שלסינים יש את הגרסה שלהם לסושי היפני? סושי סיני מאודה - זי-צאי-ג'ואן - הוא אחד החטיפים הפשוטים שתמיד כיף לאכול וקל להכין בבית.

      אוהבי הסושי שיודעים דבר או שניים על גילגול ביתי ישמחו לנסות את המתכון הבא. (יש להצטייד בכלי אידוי).

      מכינים אורז מבושל על פי טעמכם האישי, במקרה שלנו, אורז עם גרגרי תירס. עדיף להשתמש באורז עגול לסושי אבל כל אורז מתאים למנה.

      יש להקפיד לבשל את האורז עם כמות מים גדולה ע"מ שיהיה דביק. (על כל כוס אורז, כוס וחצי מים) בגמר הבישול מחכים שהאורז יתקרר מעט.

      מכינים מראש ערימת עלי אצה לסושי (שניתן למצוא בכל סופרמרקט) ומקלות של בשר סרטן שעברו בישול/טיגון קצר (ניתן להשתמש בנתחי דג אחר) ומתחילים לגלגל.

      מניחים אצה על מחצלת גילגול, עליה מסדרים בעזרת כף שכבה דקה של אורז מבושל, משאירים מרווח של כ-ס"מ בשני הקצוות, מניחים על האורז מקל של בשר סרטן ומגלגלים מן הקצה בעדינות.
      את הרולים המוכנים מניחים באופן מסודר בכלי האידוי החם, סוגרים וממתינים מספר דקות עד שהאצות מתרככות והסושי המיוחד מוכן לאכילה חם.

      מחפשים משהו מתוק? אנחנו שכחנו לגמרי מעוגת גבינה אפויה. הקינוחים בסין הם מאודים ועשויים מאורז. לדוגמא "נו-מי-ג'ואן" אורז דביק מתוק עם אגוזים וזרעי לוטוס עטוף במעטה של לחם מאודה או "היי-נו-מי-ליאן-שין" ממתק אורז שחור דביק עם אגוזים. את הקינוחים הקנטונזים המסורתיים הללו ניתן למצוא בכל מאפייה המתמחה במעדני אורז מאודים במחוז גואנג-דונג הדרומי (קנטון).