פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בועות בלי שמפניה

      עם פרוסקו איטלקי, זקט גרמני או קאווה ספרדית. כמה הצעות לבקבוקי מבעבעים בלי לחפור עמוק מדי בכיס

      מאיזושהי סיבה נהוג לפתוח בקבוק שמפניה באירועים משמעותיים כמו יום הולדת או סילבסטר. המנהג הזה אולי מבוסס על התפיסה ששמפניה הינה מצרך יוקרתי ואיכותי ובשתיתו אנחנו מאחלים לעצמנו שנה של לוקסוס והצלחה. שמפניה היא משקה שבאמת יכול להיות מאוד מוצלח, אבל התקנות המאפשרות ליין מבעבע להיות ממותג כ"שמפניה" הן מאוד נוקשות, וכתוצאה מכך מחירי השמפניות מרקיעים שחקים. מי שחפץ ביין מבעבע יכול לבחור ביינות ממדינות נוספות - שברוב המקרים עולים פחות ובכל זאת עושים את העבודה.

      עם שפריץ איטלקי

      אולי זה הדבר הכי רחוק מיוקרתי, אבל הלמברוסקו שחדר לשוק הישראלי בעשור האחרון הוא יין מבעבע לבן, רוזה או אדום עם תסיסה עדינה וכמו כל היינות המבעבעים שותים אותו קר. הוא בעל אחוזי אלכוהול נמוכים (8%-9%) וברוב המקרים הוא מתקתק. הלמברוסקו ידוע כיין הדגל של הסטודנטים האיטלקים וזאת בשל מחירו הנמוך, וגם בארץ אפשר להשיג 4 בקבוקים ב-100 שקלים כמעט בכל מקום. לארץ מייבאים כמה מותגי למברוסקו אבל לדעתי המותג לא משנה כי הרעיון הוא אותו רעיון בכולם - קליל, לא מחייב וזול.

      עם כל הכבוד ללמברוסקו, המבעבע האיטלקי העיקרי הוא הפרוסקו. פרוסקו הינו מבעבע לבן שמיוצר בוונטו בצפון איטליה, והוא נותן פייט רציני למבעבעים צרפתים, גרמנים וספרדים. הפרוסקו גם משמש להכנת קוקטיילים איטלקיים כמו הבליני ואפרול שפריץ, אבל גם כשלעצמו הוא יכול להיות מקסים. בניגוד לשמפניה בה התסיסה מתרחשת בתוך הבקבוק, התסיסה של הפרוסקו נעשית במיכלי לחץ גדולים – מה שמוזיל את עלותו. טעמתי שני פרוסקו – שניהם של יקב לורדן גספריני ונגצו. הראשון עם כיוון מתקתק בשם "קזאביאנקה פריזנטה" והשני, "קאזביאנקה ספומנטה" שהוא יבש יותר וקולע יותר לטעם שלי. שניהם עולים בסביבות 50 שקלים.

      אל תלכו על הזול ביותר

      על זירת המבעבעים הספרדית מנצחת כמובן הקאווה. בשנים האחרונות שטף את הארץ מבול של קאוות מכל מיני איכויות וצורות. לצערי, רוב החומרים הנגישים הם בלתי נסבלים שעל בסיסם נפתחו כל מיני ברי קאווה יעודיים שמוכרים בקבוקים זולים שאינם ברי שתיה. מה שאותי מבאס בקאווה רעה זו הארומה הכימית שמתלווה לתסיסה וולגרית, שמרגיש במקרה הטוב כמו גזוז פטישים לבן ומתקתק ובמקרה הרע כמו תמיסה להלבנת שיניים. כמובן שקיימות קאוות טובות ואף מעולות - הכל שאלה של מחיר. קאווה סבירה וחביבה היא "פרקשנט קורדון נגרו" שמשווקת בחנויות יין בכ-60 שקלים. התסיסה שלה נעימה והטעמים, איך לומר- פירותיים.

      בזירה הגרמנית מדובר כבר סיפור אחר לגמרי. למבעבע הגרמני קוראים "זקט" (Sekt), ולמרות שרוב הזקטים שמיוצרים בגרמניה מבוססים על ענבים מיובאים ממדינות שכנות, משהו בבחירת הטעמים של הגרמנים פשוט עובד. כמובן שיש גם מלא זקט זוועתי, אבל בקלות אפשר למצוא בסופרמרקט בגרמניה זקט סביר ב 4-5 יורו. לארץ מייבאים, עד כמה שאני יודע, רק שני סוגי זקטים. אני טעמתי את "Louis Guntrum Traditions Sekt Riesling Brut 2006", שיש לו בעבוע אלגנטי ונעים, ועם כל היובש והאיפוק שלו אפשר ממש לזהות את הריזלינג - כמו שצריך. הבאסה היא המחיר: הבקבוק עולה כ-140 שקלים, שזה טיפה יקר.

      הגיע מהדרום

      למרות שיש מבעבעים מעוד מדינות, כמו פורטוגל, הונגריה, ארה"ב וגם ישראל, אסיים דווקא במבעבע דרום אפריקאי. "ביירסקלוף פינוטז' רוזה ברוט 2008" הוא מבעבע דיי יחודי, שבניגוד ל"קאפ קלאסיק"- המבעבע הרשמי של דרום אפריקה - שהתסיסה שלו נעשית בתוך הבקבוק כמו בשמפניה, התסיסה של היין הזה נעשית במיכל שאליו מוסיפים שמרים. היין יבש מאוד ומלא בטעמי פירות אדומים. בקבוק כזה עולה בחנויות יין כ-80 שקלים.