יכול להיות

נפתח בגילוי נאות: אני גבר ואני מבשל. כן, כן – זו לא טעות. גם גבר וגם מבשל. אני יודע, מאד קשה לקבל את העובדה הזאת בשלווה בשנת 2010, אבל במקרה שאתם עוד בטוחים שהשנה היא 1960, חשוב שתצאו מההלם לפני שתקראו ביקורת על ספר בישול לגברים.

אם נזנח את הציניות, הוצאת הספר "גם אבא יכול: המדריך לכיבוש טריטוריית המטבח" קצת הפתיעה אותי. רציתי להאמין שאנו חיים בעידן בו מובן מאליו שגם גברים מבשלים דרך קבע, ולא רק אם מדובר בשפים מדופלמים שמהנדסים מגדלי טרטר ברוטב כמהין.

בתור ילד תמיד חשבתי שאבא הוא הבשלן האמיתי בבית. לא משנה כמה מאכלים אמי הכינה ביד רמה, החביתה עם העוף שאבא טרף (ואני טרפתי בהנאה) נראתה לי תמיד כפסגת הקולינריה האנושית. היות שאמא תמיד "תקתקה" את האוכל היומיומי שבין לבין, העת בה אבי היה נכנס למטבח בסערה, חותך את הכל לחתיכות קטנות ומפריח הערות חכמות בנוגע לבשר, גרמו לי לקבוע באופן חד משמעי מי הגבר במטבח. אם לקבוע לפי הגישה של "גם אבא יכול", כנראה שטעיתי.

על פי הספר "גם אבא יכול", שכתבו יובל קמפ ורומם סרנגה, הגברים של היום לא יודעים "בישולית" (השפה בה שגורים מונחים כמו לטרוף או לקפל), לעשות כביסה, לנקות את התנור או אפילו לארח. כדי להפוך את הקערה על פיה, ולהשיג עוד כמה מטרות (כמו "יוקרה", "שליטה וכוח" ו"מבטי הערצה") נולד הספר. כדי לבחון אותו טוב יותר (אני הרי כבר יודע לבשל ועדיין לא אבא), הזמנתי את אבי האישי לבחון מקרוב את הספר – וציוניו החיוביים לא איחרו לבוא. הוא צחק מלוא הבטן למשמע הערות המשוות בין הכיריים למכונית מרוץ, והזדהה עם לא מעט מהערות הכותבים. כמו כן, הוא שמח על הצילומים מעוררי התאבון, שעל הסטיילינג שלהם הופקדה נורית קריב.

הספר מחולק לחלקים מסורתיים כמו מתוקים, סלטים, מרקים, פסטה ותוספות, דגים, עוף ובשר, אך כולל גם כמה פרקים מרעננים למדי בנוף המקומי, כמו משקאות. לזכות המחברים יאמר כי כל מתכון אכן מדויק להפליא – לא נותרים כמעט מקומות לספק. מהקנייה אצל הקצב (והדברים שעלולים להסתבך בה) ועד הבהרות לגבי הדרך בה מגרדים שאריות בשר מתחתית הסיר. כמו כן, לכל מתכון מצורפות הערות כמו "הולך טוב עם", "למשקיענים" וטיפים שונים, שעשויים לשבח את המתכון המקורי.

פרט למתכונים, הספר מלא בהערות שונות ומשונות מצד המחברים. מלבד הערת פתיחה לכל מתכון ["קינוח מבית סבתא (אם יש לך סבתא בולגרייה)"], קיימים דפי מידע שלמים ומאירי עיניים. אך מאוד קל לחצות את הגבול הדק בין חינניות והומור לבין וולגריות ונאו-שוביניזם. בעוד בדיחות על חוסר ההיכרות של הגבר עם הסופרמרקט הצליחו לעורר צחוק ("כרישות אינן נקבות של כרישים, זה סוג של בצל"), בדיחות על הדיאטה של אשת הטבח והיותה אישה ("..שהיא תנסה את השיטות שלה או של אמא שלה") עלולות לעורר מבוכה קלה בקרב הקוראים.

כדי לבחון את המתכונים עצמם, אבי ואני התכוונו להתנסות בהכנת מרק לבן (שהוא מרק תפוחי אדמה וכרישה), אוסבוקו בקר, עוגיות חמאה ביתיות ואורז עם חלב. אחרי שאבי קרא את ההוראות וצחק עמן, הוא פרש לענייניו והניח לי לעשות את מרבית העבודה. הוא הרי כבר יודע לבשל, כפי שציינתי קודם.
המרק הלבן היה טעים מאוד, אך על פי הוראותיו המקוריות התקבל מרק תפל מאד. כדי להעשירו היה עליי להוסיף פי חמישה יותר מלח ממה שנכתב במקור, דבר שלא בטוח שכל גבר אבוד היה מוכן להסתכן ולעשות. מנת האוסובוקו היתה נפלאה – הרוטב יצא סמיך ועשיר, הבשר נימוח וטעים והמתכון היה מדויק להפליא.

עוגיות החמאה היו טובות, והטיפ בתחתית העמוד שקרא להחליף כוס קמח בשקדים טחונים התברר כהצעה מבורכת. גם האורז בחלב (שאבי החליט לטרוח עליו כמעט לבדו) יצא טעים מאד ומפנק אמיתי לערב שבת מול הטלוויזיה.

בדיוק כמו גברים, כך גם ספר המתכונים הזה: לא לגמרי עקבי. מצד אחד, ראוי שיוקדש ספר למי שלא בקי ברזי המטבח ויפה שניסו המחברים להתחבב על קוראיהם בהזדהות עם כאבם כאבות. כמו כן, טוב שיוצא ספר שכולל מתכונים ברמת קושי אחידה למדי: בינונית וטובה, ולא גבוהה מדי.

מצד שני, האם באמת כל גבר צריך הסבר מפורט (מאד) לאיזה סוג כיבוד יש להוציא לחברים שבאים (זיתים והרבה גבינות, על פי הספר)? האם באמת כל מתכון זקוק למשפט פתיחה מרגיע ומתחכם? האם צריך להתאמץ ולהזכיר לקוראיך שזה גברי לגמרי לנקות תנור? אני לא בטוח.

במילים אחרות, מדובר בספר שהוא גבר אמיתי: גברי למדי אבל קצת מקריח בצדדים. זהו ספר בישול טוב שנוטה לא לזלזל בקהל קוראיו, אך קצת בנשותיהן, כדי לאזן. ספר שמנסה לענות על כל שאלה שעלולה לצוץ במהלך קריאת מתכוניו, גם היא נראית טריוויאלית, ובאופן כללי מצליח לא פעם להנעים את זמנם.

גם אם המחיר קצת יקר, שווה לרכוש אותו לכל גבר שלגמרי מוכן להתחיל לבשל, אבל עוד לא להתחייב על שטיפת הכלים לאחר מכן. אני רוצה להאמין שאחרי כמה מתכונים, לצד אינסוף משפטי ההרגעה מצד המחברים, הוא יעריך לפחות את ההשקעה בו. ואם לא – שיערבב איזה משקה להשכיח את הבושה.

גם אבא יכול: המדריך לכיבוש טריטוריית המטבח – הוצאת קרפד והוצאת מודן הוצאה לאור בע"מ. 114 שקלים.

דרגת קושי: בינונית וטובה
מזכיר את: גיל חובב (או: הגבר האמיתי שיש במטבח)
הכי רחוק מ: אודטה דנין (או: הגברת שהיתה במטבח לפנינו)
בשלוש מילים: בלייזר בלי הכו?סיות

החומרים:
2 קילו בשר בקר או עגל לאוסובוקו
חצי כוס קמח
שליש כוס שמן זית
2 גזרים בינוניים פרוסים דק
2 גבעולי סלרי קצוצים גס
2 בצלים בינוניים קצוצים
2 שיני שום קצוצות
1 כוס יין לבן
4 עגבניות קצוצות גס או קופסה גדולה של עגבניות מרוסקות
1 עלה דפנה
חצי כפית מלח
רבע כפית פלפל שחור

אופן ההכנה:

1. ניגשים לקצב ומבקשים "שני קילו בשר בקר או עגל לאוסובוקו, כשמונה חתיכות". הקצב למעשה "ינסר" את הרגל כך שתקבלו חתיכות בשר שעוטפות עצם, שבמרכזה מוח עצם.

2. בבית מניחים סיר גדול ושטוח שיש לו מכסה תואם על אש גבוהה ושופכים פנימה מחצית מכמות שמן הזית.

3. במקביל, שוטפים היטב את הבשר ומייבשים אותו. שופכים את הקמח לקערה שטוחה, טובלים כל נתח בשר בקמח, מנערים כדי להיפטר משאריות הקמח ומכניסים לסיר עם השמן החם.

4. מטגנים תוך כדי ערבוב במשך כ-10 דקות עד שפרוסות הבשר משחימות היטב מכל הצדדים ואז מוציאים מהסיר ומניחים בצד. אם אין מספיק מקום בסיר ניתן לטגן בשני סבבים.

5. מוסיפים את יתרת השמן לסיר, מנמיכים לאש בינונית ומגרדים היטב את התחתית עם כף עץ לשחרר את כל מה שנדבק. מוסיפים את הגזר, הסלרי, הבצל והשום ומטגנים תוך כדי ערבוב במשך 5 דקות עד שהירקות מזהיבים.

6. מוסיפים את היין וממשיכים לטגן עוד שתי דקות.

7. מוסיפים את העגבניות והתבלינים ומחזירים את הבשר לסיר. מוסיפים כוס וחצי מים ומערבבים היטב. הנוזלים צריכים לכסות את כל הבשר. אם חסר מוסיפים עוד חצי כוס מים.

8. מביאים לרתיחה, מנמיכים להבה, מכסים ומבשלים שעתיים. התבשיל מוכן כאשר הבשר רך ומתפרק מהעצם. אם זה אינו המצב, ממשיכים לבשל עוד כחצי שעה, ומגישים חם.

הולך טוב עם: אורז לבן לספיגת הרוטב העשיר ופרוסות עבות של לחם אחיד לטבול ברוטב.

למשקיענים: האיטלקים מפזרים מעל לתבשיל ממש לפני ההגשה תערובת שנקראת גרמולטה - לוקחים שן שום קצוצה, 3 כפות פטרוזליה קצוצה וקליפה מגוררת מלימון אחד ומערבבים היטב. מפזרים מעט מעל לכל מנה לפני ההגשה לשולחן.

טיפ: מה עושים עם יתרת גבעולי הסלרי שהרי סלרי מגיע תמיד בצרור? מוסיפים לסלטים בפרק הסלטים ובפרט לסלט הטונה וסלט העוף. כל אחד מהם יקבל בשמחה שני ענפי סלרי קצוצים גס. וחוץ מהם - סלרי ישתלב היטב עם כל סלט שיש בו מיונז.

החומרים:
1 כוס אורז (כל סוג של אורז לבן יהיה בסדר)
1 וחצי כוסות מים
1 ליטר חלב 3%
שלושת רבעי כוס סוכר
1 כף קינמון טחון
3 מקלות קינמון (רק אם יש, ממש לא חובה)

אופן ההכנה:

1. מניחים סיר שיכול להכיל את כל מרכיבי המתכון על אש בינונית ומוסיפים אליו את המים והאורז (לא צריך לשטוף את האורז לפני). מביאים לרתיחה ובוחשים היטב בעזרת כף עץ.

2. ממשיכים לבחוש על האש עוד כ-7 דקות לאחר הרתיחה עד שכל המים נספגים באורז.

3. מוסיפים את החלב ואת מקלות הקינמון (אם יש), מביאים לרתיחה ומעבירים לאש הנמוכה ביותר. האורז נוטה להידבק לתחתית הסיר כך שחשוב מאוד להקפיד לערבב מדי חמש דקות.

4. ממשיכים בערבוב על אש קטנה 40 דקות ואז מוסיפים את הסוכר ומבשלים עשר דקות. בשלב זה יש להגביר את תדירות הערבוב לכל 2-3 דקות.

5. מורידים מהאש כאשר האורז ספח את כל החלב וקיבל מרקם קרמי.

6. מעבירים בעזרת כף לקעריות הגשה אישיות, מפזרים מעט קינמון טחון מעל ומגישים חם או מכניסים למקרר ומגישים קר. בקיצור - רק לא פושר.

הולך טוב עם: ליל חורף קר וגשום. יש אחד כזה בכל חורף, אם תפסתם אותו - תגישו חם.

למשקיענים: המתכון יקבל בשמחה, בזמן הוספת החלב, הרבה תוספות טעם כגון מקל וניל אחד או כפית תמצית וניל איכותית או כפית מי ורדים או חצי כפית זעפרן (שגם תצבע את הקינוח בצבע זהוב יפה) ואפילו תיון של צ'אי מסאלה. וחוץ מזה אפשר להעשיר גם בצימוקים או שקדים - להוסיף חצי כוס מהם יחד עם החלב.

טיפ: ואם בכל זאת נדבק אורז לתחתית הסיר, מה עושים? שופכים קומקום מלא מים רותחים עם קצת סבון כלים ומניחים למשך 20 דקות. אחר כך מגרדים את התחתית בעזרת כף עץ ומעבירים למדיח או לשטיפה עם סקוטש.