המושכים בעטינים

במשק ברגר שבכפר הס אין הפרדה בין עבודה למשפחה. אני נוסעת לשם בכדי לחלוב מידע ולגלות מאיפה מגיע החלב אל המקררים שבסופרמרקט ואל תוך הקפה שלי, ומגלה משק לבבי שסיפורו מתחיל בזוג אוהבים, שרה ויוסף ברגר, שרכשו בעמל רב עגלה אחת בשנות ה-40, וממשיך בשני הדורות הבאים, שהיום מפקדים על כמעט 70 פרות שגרות להן בכיף בין סוסים, כבשים, חמורים וטווסים, ופעמיים ביום נחלבות על ידי מכונה אחת גדולה ושני פועלים תאילנדיים חייכניים.

ביתה של משפחת ברגר ממוקם בלב המשק. בקומה הראשונה מתגוררים להם מירי ויענקל'ה, בנם של שרה ויוסף. הוא כבר נושק ל-70, היא קצת מאחוריו. הם הכירו בדאבל דייט כשהיא הייתה בת 19 והוא בן 25 - רווק מזדקן במושגים של אז - התחתנו לא הרבה אחרי, והקימו רפת למופת שמייצאת 600,000 ליטר חלב בשנה, שזה בטוח יותר חלב ממה שייצא לי לשתות כל החיים (וסביר להניח שגם לשכנים).

מירי מסבירה לי איך הכל עובד, על כוס חלב לא מפוסטר ועוגיות תוצרת בית שהכינה סבתא גולדה, אמא שלה, שמתגוררת בשכנות. נאיביות הובילה אותי לחשוב שפה הכול נעשה בידיים, אבל מתברר שהאחרונה במשפחה הענפה הזאת שחלבה פרה במו ידיה הייתה סבתא גולדה, שחוגגת היום 90. היום כבר הכול טכנולוגי: משערי הכניסה החשמליים ועד דרכי התקשורת. למרות שהמשפחה חולקת בית משותף, רוב התקשורת בין מירי, יענקל'ה ודורי, הבן שמתגורר בקומה השנייה עם אשתו והילדים ועוזר בניהול המשק, נעשית דרך טלפון, שלא מפסיק לצלצל: צריך לקנות אוכל, ולקרוא לרופא, יש המלטה היום במפתיע, וכנראה שהיא לא תהיה אחת פשוטה.

היא מספרת לי שתהליך הפסטור של החלב כולל חימום וקירור מיידי, כך משמידים את כל החיידקים ושומרים על החלבונים הבריאים. הטעם של החלב המקורי מתוק ומרוכז יותר, אך לדבריה, אין לדעת אם זהו תהליך הפסטור שגורם לשינוי או פשוט הזמן שעובר מהרגע שהחלב עוזב את הרפת ומגיע אל האריזה ואל המקררים. זהו תהליך מכני וארוך שלוקח בין 5 ל-7 ימים, ולזמן, כידוע, חוקים משלו.

אצלנו הזמן עובר לאיטו, והמלטת היום לא מתקדמת כמצופה. כל הצוות מתרוצץ סביב פרה אחת, פרה שבכלל לא הייתה אמורה להיות בהריון. כאן דברים בדרך כלל לא קורים במקרה. במשרד, מסבירה לי מירי על "כרטיס הפרה". כל ליטר שיוצא מכל פרה נרשם באופן דקדקני ומעקב צמוד חל על מצבן הבריאותי, תהליך ההזרעה שמעבר אותן ותהליך ה"ייבוש" שנותן להן לנוח לפני ההמלטה. ולמרות שכל פרה כאן היא אהובה ומיוחדת, פרות שלא נותנות מספיק חלב, אין להן מקום פה.

האדם הוא בעל החיים היחיד שאוכל יותר ממה שהוא צריך, מספרת לי מירי. מחקרים שלמים נעשים כדי שפרה תאכל עוד קילו ביום, ומשום מה, דווקא לה יצא שם של זלננית ולא לבני האנוש. אנחנו מבססות את הטענה הזו בניסיון כושל להתעלם מהעוגיות של סבתא גולדה בדרכנו להביא ארוחת צהריים מטירה, העיר הסמוכה. במסעדה של האחים סמארה מירי היא בת בית. בין השווארמה לכנאפה היא מספרת לי על שינויים ברפורמות שהובילו להידרדרות כלכלית של רפתנים רבים. רפתנות זו עבודה שעושים באהבה, היא אומרת. יענקל'ה אוהב את הרפת, והיא אוהבת את יענקל'ה, והקשיים היחידים הניצבים בפניהם הם קשיים ממסדיים.

אנחנו שבות אל המשק בדיוק בזמן אל חליבת הצהריים, ובדרך למשרד פוגשות ביענקל'ה. הוא איש צנוע ושלו. מסרב להצטלם. "תצלמי את דורי", הוא אומר ומחייך, "הוא הבוס האמיתי".

למרות שמשק ברגר קיים עוד מלפני שמשפחת ברגר זוכרת את עצמה, הוא נפתח רשמית למבקרים רק בשנה שעברה. דורי מספר שמחד, היה לו חשוב לשמור על הפרטיות שלו, ומאידך, החווה תמיד הייתה מלאה באנשים מהאזור שבאו להתפנן במסדרון הרוח שבה היא ממוקמת. הפתיחה למבקרים באופן רשמי היוותה תירוץ להגשים חלום נושן ולהוסיף למשק פינת חי עוצרת נשימה עם טווסים, ציפורים נדירות וארנבים שמוטי אוזן. וזו רק ההתחלה.

החליבה עומדת להתחיל והפרות מסתדרות שורות-שורות. בשישיות הן נכנסות אל מתקן החליבה וצנצנות גדולות מתחילות להתמלא לאיטן. חוסר הנינוחות שניכר על פניהן בדקות הראשונות מתחלף בהבעת רווחה אנושית מאד. מירי מספרת שהחליבה זה החלק האהוב עליהן ביום, הן מצפות לו בקוצר רוח. על מסך המחשב מופיעים נתונים באופן מיידי. מירי מסדרת, מקטלגת, רואה שהכול עובד כראוי ומלווה אותי החוצה, רק כדי לראות שיש המלטות קשות יותר וקשות פחות, ולפני שאני מספיקה למצמץ, עגל חדש בא לעולם ואמו רוכנת מעליו, מנקה אותו, ולאט-לאט כל חברותיה לרפת מצטרפות לליטוף ולליקוק, ומקבלות את העולל החדש לחיק המשפחה.