טעם בריטי

הדעה הרווחת בארץ אודות הקולינריה הבריטית היא "לא משהו, בגדול", אף על פי שהבריטים עשו דרך ארוכה מאז היורקשייר פודינג (זה לא מאכל מתוק, למרבה החלחלה) והציגו לעולם את השף העירום וההיפראקטיבי, ג'יימי אוליבר, ואת השף העצבני ועטור כוכבי המישלן, גורדון רמזי. אחת מדמויות המפתח של עולם הגסטרונומיה הבריטי ומי שהשפיע על הרגלי האכילה של הבריטים משנות השישים ועד ימינו, הוא מבקר האוכל והמסעדות אגון רוניי שהלך לעולמו אתמול, בגיל 94, בביתו ליד כפר יטנדון בברקשייר.

רוניי, שהיה איש קטן מידות, נולד בהונגריה ב-24 ליולי 1915 והיה נצר לשושלת מסעדנים. אילולא תהפוכות הגורל היה ככל הנראה נשאר בבודפשט עד מותו, אבל המצור שהטילה עליה רוסיה כנגד הצבא הגרמני בדצמבר 1944 הכריע החלטה גורלית; אחרי שנעצר על ידי הרוסים, הוגלה לסיביר ו"שוחרר בנס" (במילותיו שלו), ברח לאנגליה בגפו ב-1946 והפך לפליט.

בגיל 31 החל רוניי את חייו החדשים ופתח את "אפריון חדר התה" ב-1952 ובהמשך החל לפרסם ב"דיילי טלגרף" טור יומי על אוכל שלימים שימש בסיס למדריך האוכל שלו, The Egon Ronay guide. המדריך הראשון התפרסם ב-1957, וכלל בעיקר ביקורת רוויית זעם על סטנדרטים הנהוגים בשירותי ההסעדה של הממלכה. הוא נמכר ב-30,000 עותקים ויצר מסורת ארוכת שנים של מדריכים שנכתבו בעזרת של מערך מבקרים אנונימי.

חברו הטוב והשדרן ניק רוס, סיפר ל'גרדיאן' שרוניי לא הפגין התנשאות, על אף שנחשב לאוטוריטה בקרב שפים מבוגרים, כמו גם צעירים. רוס מוסיף שהיה חד עד לפני מספר שבועות, אז נפל למחלה ממנה לא הצליח להתאושש. "עד אז הוא הצליח לזהות ניואנסים של טעם בכל דבר שנגס".

רוניי הותיר אחריו את אשתו השנייה ברברה, שתי בנות (עדינה, מעצבת אופנה ידועה, ואסתר, מפיקת טלוויזיה), וילד נוסף שאימץ, ג'ררד, שהפך שוקוליטייר.