מקקולינרי

ג'וקים במטבח הם בדרך כלל סיבה מוצדקת לגלגל עיתון לתצורת לום או להעברה מהירה של כפכף מגובה כף הרגל אל היד. מכאן המשך הסצנריו ידוע וכולל תמהיל במינונים ובדציבלים משתנים (תלוי במגדר) של בהלה, דריכות וכיוון למטרה.

הדבר הבולט ביותר שנתקלנו בו כשרצינו לדבר עם שפים על ג'וקים למאכל, הוא הבקשה לשמירה על אנונימיות. אף אחד, קול ככל שיהיה, לא רוצה להיזכר בציבור כמי שחולק תובנות על אכילת ג'וקים. אפשר להבין את החשש. אנחנו רגילים לחשוב מתוך מערך שיקולים משוכלל ומסועף של תפיסות חברתיות ותרבותיות. מחקרים הראו שתינוקות לא מפגינים גועל כלפי דברים שאדם מבוגר יפגין, בדיוק בגלל שהם עדיין לא הטמיעו תפיסות חברתיות ותרבותיות.

אז אם ננסה להסיר לרגע את הצעיף התרבותי של החברה המערבית שמפגינה טולרנטיות כלפי גידול בקר ועופות בתנאים מחפירים, אבל מוצאת גועל מיידי באכילת חרקים, מה נגלה?

שהג'וקים המקומיים אינם משתייכים לאותו הזן של אחיהם האסיאתיים, למשל. גם אם מישהו נכנס להתקף אמוק עמוק של סקרנות ומעוניין לנשנש תיקן ארצישראלי, מומלץ לוותר שכן הם נושאים מחלות.

לבד מג'וקים, המטבח האסיאתי המגוון והצבעוני מפגין סבילות תזונתית לכל מי ששקל אי פעם להיות שותף למערכת האקולוגית על כדור הארץ. בין אלה נמנים גם חגבים, צרצרים ותולעים שונות. החרקים המגוונים שניתן למצוא בשווקים של תאילנד לא בהכרח נאספו בג'ונגלים, חלקם גודלו במיוחד בחוות. אבל בניגוד למה שאנחנו חושבים מנקודת מבט תיירותית, המקומיים לא מתייחסים לזה כאוכל אמיתי. הם מחשיבים את זה כגימיק לתיירים או מאכל של כפריים. אחד הסימנים: לא התגבשה סביבם תרבות אכילה; אין תבשילים בשימוש של חרקים. את החרקים מטגנים בשמן עמוק ורותח עד שלא נשאר בהם טעם (מניסיון).

המקור לאכילת החרקים קשור באופן הדוק עם הישרדות (לא הסדרה. בעצם, גם) במובן הכי ראשוני - מזון. בכפרים הנדחים בלאוס ובתאילנד, במקומות בעייתיים לפיתוח תרבות חקלאית, הכפריים נאלצו ללקט או לצוד כל מה שהיה בנמצא. עד היום אפשר לבקר בכפרים נידחים בהם צדים בשעות הערב חגבים עם מקל ארוך שבקצהו מחובר בקבוק פלסטיק, ללא התחתית, אוספים ומטגנים. סוג של פופקורן עם פרוטאין.