לקקניתרבות: החיים בפיתה

בביקור חטוף בארץ נבחר רחוב אבן גבירול כזה ששווה לצעוד עליו. אבן גבירול, הגבול המזרחי של העיר הלבנה ההיסטורית, הוא עמוד השדרה של העיר, שדרה יציבה, ציר תנועה מרכזי. הוא מונוטוני מאוחד ואחיד, הוא חברה שלמה שמכילה פרטים בתוכה. שלושה קילומטרים משופצים של רחוב, שכמעט זר לעיר, לועג לסמטאותיה, לפיתוליה. הוא כמו פי הבלון של הבועה התל אביבית.

תרבות האוכל של אבן גבירול היא של אנשים שעובדים. ההתרחשות היא חיה של יום שאינה מזמינה ישיבה ארוכה. דקלים, ריצוף, שילוט אחיד וספסלים אליהם מופנים גבותיהם של אנשים שאוחזים בעיקר פיתות.

פלאפל מבורך מימיני (אבן גבירול 191), בגדה המערבית, חומוס אדהם (151), פיתה אצל אסנת (160) עם קציצה ברוטב, יחד עם הגווארדיה הרגילה שיושבת שם בבוקר. פיתה בפלאפל הקונגרס (141), והכתר (115). את הכתר של גבול המזרח של העיר גילה לי נסיך. כתר המזרח הוא ה-מקום החביב עלי באבן גבירול. כשאנחנו נכנסים אומרים לי משהו כמו: "מה נהיית לי כמו תיירת, כמעט דיברתי אלייך אנגלית". סלט חצילים וקישואים-מעקצץ, מעיר אותנו לוויכוח על קפיטליזם ורגולציה, על השאיפה לבינוניות. כרובית מטוגנת - על פריחה והתפתחות לעומת ריקבון וקמילה חברתית, קובה מושלמת, נימוחה ועדין גרגירית, בטחינה - על שיעורי ילודה באזורי מלחמה לעומת שקט, על הסקס אפיל של אזורי חיכוך. כל אלה הם רק פתיח לשווארמה בפיתה נהדרה עם טחינה במרקם מושלם - על יהדות וישראליות, על הנפת דגל לבן משני צידי השולחן. אני אוהבת להיות בארץ. הבנות עמוקות בתנאים רדודים נולדות פה.

הפיתה היא מקום המפגש של הערב רב, של המשפך התרבותי. כולנו, אבל כולנו נכנסים בפיתה. אפילו אלה שסבתא שלהם באה מווינה. הטריק הזה שבו לוקחים פחמימה בלתי מורכבת ומכניסים בה מילוי שאי אפשר להחזיק אותו ביד, נמצא בכמעט כל תרבויות האכילה שאני מכירה. טריק של תנועה, של היעדר כלים. במובנים רבים הוא קונץ של חסכנות.

יש כמה איכויות שמייחדות את הפיתה מפחמימות אחרות. המעניין והסמלי ביותר הוא שהגברת העדינה הזו מכילה יותר מגודלה. למרות שהיא קטנה, תמיד היא גדולה ורחבת לב יותר ממסך חלקיה. תחשבו, נגיד, על נקניקיה או המבורגר, בהם הלחם הוא הנושא העיקרי, לפחות במובן הנפח. פיתה היא מעטפת והיא מסוגלת על מילוי מורכב. היא יכולה להכיל מגוון אינסופי של שילובים ותרכובות וכך יש לה צ'אנס להיות מנה מושלמת. כי גם באוכל, רק עם מגוון ודיוק אפשר להגיע לאיזון.

הפיתות של אבן גבירול הן לא רק פיתות לכל מצב, הן פיתות לכולם, לאוכלי האורגני, לאנינים ועשירים, לאוהבי שיפודים, לצימחונים, לטבעונים, לילדים ולילדים קצת יותר מגודלים, למקומיים ולחוצנים, לצפוניים והדרומיים, לאוהבי מטוגן ולאוהבי הסלט, לכובשים, לנכבשים ולכבושים, לחמוצים וחריפים, לדקים והעבים - לכולם יש תשובה בפיתה וכולם מעלים בי זכרונות.

זו של פלאפל הכיכר (ב-79) טובה כשקר וגשום, ובעיקר כשלא ופלאפל ארבע טעמים (96), גרם לי פעם להיות הלומה מפלא הפטרוזיליה וממתיקות הסומסום. בהמשך הרחוב חציל בפיתה של סביח קומפלט (99) ורומיה (104) שזכור לי מהזמנים בהם פלאפל פיתה אותי בתוך פיתות תימניות. סביח דה לוקס (67) ושווארמה דבוש (64) מעלים בראשי את התקופה שבה רציתי לדעת מה כל אלה שלא מתל אביב אוכלים. פלאפל היפו (64) לחברות אורגניות, וחומוס אוסול (52) כדי לבדוק אם זה אותו טעם צפוני. בחומוס יונס (21) התנחמתי אחרי שנפלתי עם האופניים (הם ניגבו לי דם מהברך ואני ניגבתי מסבחה). המון ממקומות הפיתה באבן גבירול הם מוסדות קולינריה חשובים וגם עקביים בעיר. בין כל שני רחובות שחוצים את אבן גבירול יש בממוצע אחד וחצי מקומות שיגישו פיתה. זה המון.

ר?א?ה ש??מ?ש? ל?ע?ת ע?ר?ב א?ד?מ??ה
כ??א?ל?ו? ל?ב?ש??ה תו?ל?ע ל?מ?כ?ס?ה,
ת??פ?ש???ט פ??א?ת?י צ?פו?ן ו?י?מ?ין
ו?רו?ח? י?ם ב??א?ר?ג??מ?ן ת??כ?ס??ה,
ו?א?ר?ץ – ע?ז?ב?ה או?ת?ה ע?ר?מ??ה
ב??צ?ל ה?ל??י?ל?ה ת??ל?ין ו?ת?ח?ס?ה,
ו?ה?ש???ח?ק א?ז?י ק?ד?ר, כ??א?ל?ו?
ב??ש??ק ע?ל מו?ת י?קו?ת?יא?ל מ?כ?ס??ה.