כמעט שש שנים עברו מאז פתח אבי ביטון את אדורה. זה היה מהלך שכולו העזה. ביטון היה אז בחור צעיר עם כישרון מוכח, שהיטיב לבשל בקורדיליה של ניר צוק אבל טרם הוביל מסעדה משלו. מהר מאד התברר המהלך כמוצלח במיוחד. אדורה הפכה לאחד המקומות האהודים בתל אביב. בצדק. ביטון יצר קונספט מנצח: מטבח ביסטרו תל אביבי ים תיכוני, עם המנות שכולם מכירים מכל מקום, בסיבובים יצירתיים חמדמדים, לעיתים מבריקים, בתמחור מתון להפליא. איך אפשר לתמחר במתינות אוכל יצירתי? אפשר. לא חייבים להגיש לובסטרים, לוקוסים או בשר טלה מהיקרים שיש. אפשר להשתית את עיקר התפריט על חומרי גלם יוקרתיים פחות וסביבם לסלסל. במקום להשתמש באינטיאס לסביצ'ה ולגבות בין 50 ל-60 שקלים, אפשר להשתמש בבורי ולתמחר בכמעט עשרים שקלים פחות. בורי הוא דג קצת פושט? סיבובי הטעמים סביבו יעשו את העבודה.
עם הזמן פותח ושוכלל הקונספט ואדורה הפכה לאחת המסעדות המתוקות בשטח, בהסתייגות אחת: לא זה המקום לאכול מנות שבהן חומר הגלם הוא שנותן את הטון - הסטייק הטוב ביותר או מנת פירות הים הטובה בעיר למשל. אי אפשר להגיש את הסטייק הטוב בעיר במסעדה שהמנה היקרה ביותר בה עולה 79 שקלים.
יצאנו לשם השבוע לוודא שהכול כשורה באחד המקומות הסימפטיים בעיר בעינינו; שביטון מצליח לשמור, מעבר לקונספט, על רמת ביצוע ראויה, גם כשהוא מקפץ בין שתי מסעדות (מרקאדו, החדשה הכשרה שלו, פועלת במרכז עזריאלי כחצי שנה). משמח היה לגלות שהתשובה חיובית. כמו כמעט תמיד באדורה, היה אחלה. נעים, טעים והגון גם מבלי לנגוס בסטייק או השרימפ הטובים בעיר.
סביצ'ה סלט ערבי וקרם זעתר (36 שקלים) וקרפצ'יו שייטל בלו סטילטון וצימוקים פרסיים (38) היו הראשונות. שתיהן עשו את זה. הסביצ'ה היטיבו להמחיש את קונספט ביטון. קוביות הדג היו קוביות בורי, דג שבכל שימוש אחר מעבר לתפקידו המסורתי בחריימה בו בולטת מוגבלותו הרבה. מנת הסביצ'ה באדורה היא בעצם סלט ערבי מחודד טעמים, עם קרם זעתר טוב ליד, שהדג מעשיר ומוסיף לו מימד. מצד אחד, אין קשר בין המנה הזו לסביצ'ה פרואני טיפוסי. מצד שני גם כאן יש דג, לימון, שמן זית, בצל וכוסברה; וזה טעים.
הקרפצ'יו היה סטרייטי יותר. כפי שכבר נכתב ממעל, לאדורה לא באים כדי למצוא את הנתח הכי טוב שיש, אבל המשחק החכם בין חריפות ועומק טעמי הסטילטון, גבינה כחולה אנגלית מצוינת, ומתקתקות הצימוקים; בצירוף חמצמצות הבלסמי והחריפות-מרירות המתונה של הרוקט, הפך את הבשר לנשא טעמים במקום עיקר. וגם זה היה טעים.
הטף בלס בשניות מנת ניוקי בקרמל פורצי'ני (66), שהיה טוב אף אם מעט מתקתק מידי לטעמי, ועברנו לעיקריות: פילאס סלמון אטלנטי (76) ועוף חופש בעשבי תיבול ועראק זחלאווי (72). מנת הפילאס סלמון היא שיחוק. הדג הבנאלי, מגיע כמלית לסיגר עבה מבצק פילו, עם גבינת עזים, תרד ועגבניות שמעשירים אותו, ורוטב חרדל ושמפניה שנותן סיבוב פרנסאווי. זו מנה מופזת, שגם היא משתמשת בחלבון מן החי כנשא הטעמים ולא כדבר עצמו. זו דרכו האינטליגנטית של השף להגיש אוכל נורא טעים ולשמור על רמת מחירים נגישה במיוחד.
מנת העוף הייתה חביבה אם כי הפחות מבריקה מכולן בעיני. מרינדת העראק-עשבים היא כייף. העשבים חוברים יחדיו לטעם ער ומרענן והעראק מוסיף ממד וגם מרכך. אבל שאר המסביב, פירה בטטות, קונפי שום ושעועית טורקית, האף שהוא מטופל ללא דופי, לא עושה שמח כמו תוספים במנות אחרות. היה בסדר גמור, אבל הפעם ללא השפיץ שנכח בשאר הארוחה.
הקינוחים הקפיצו מעלה מחדש. זאכר הל אספרסו (33) הוא מההברקות היותר גדולות של אדורה. וריאציות על שוקולד - אפוי וגנאש, מריר ולבן עם קרם אנגלז עשיר ונגיעת הל, שעוטף הכל בטעם מובחן ומדויק. מדובר בקינוח שהוא מהטובים בשטח בשנים האחרונות, שלא כדאי לצאת מאדורה בלי לטעום ממנו. גם גלידת הקוקוס (32), בפונדו שוקולד עם סיגר פיצוחים, הצטיינה.
ארוחה על בסיס ראשונה, עיקרית וקינוח לשניים באדורה עולה 280-290 שקלים. רף שלם מתחת לממוצע התל אביבי. גם בלי חומרי גלם של בית מרקחת אוכלים שם טוב, לפרקים מצוין.
ביטון מצליח לשמור על רמת ביצוע ראויה ואחידה כמעט שש שנים. בנוף המסעדות המקומי מדובר בהישג נדיר. כיף לחזור לאדורה ולמצוא אותה איכותית כשהייתה. במונחי value for money זו כנראה המסעדה השווה ביותר בתל אביב.
אדורה. בן יהודה 226, תל אביב.
חשבון
קרפצ'יו שייטל "בלו סטילטון" וצימוקים פרסיים 38 שקלים.
סביצ'ה "סלט ערבי" וקרם זעתר 36 שקלים.
ניוקי בקרמל פורצ'יני 66 שקלים.
פילאס סלמון אטלנטי 76 שקלים.
עוף חופש בעשבי תיבול ועראק זחלאווי 72 שקלים.
לחם שאור עם שום קונפי, טפנאד וחמאה 15 שקלים.
זאכר הל אספרסו 33 שקלים.
גלידת קוקוס 32 שקלים.
לימונדה -12 שקלים.
סודה 10 שקלים.
אספרסו כפול 10 שקלים.
סך הכל: 400 שקלים.