אם חשבתם שדיאלקט מקומי הוא תחום הולך ונכחד, בעיקר באנגלית משום היותה אוניברסלית, טעיתם. כמה מילים עם מישהו מליברפול יבהירו שאתם יחידי סגולה במידה ועקבתם. גאווה מקומית היא שם המשחק, והיא מתגלה בדוגמת קבוצת כדורגל, תרבות מוסיקלית, כוס שיכר, דיבור מהיר וקצבי ומנה אחת שאמא של כולם עושה, לכל אלה, יחד ובנפרד, קוראים: "סקאוס".
בחורה גרומה, בשוקיים חשופות מגישה תה בחלב אחר הצהריים. לשאלתי, היא עונה: איפה אוכלים את הסקאוס הכי טוב? אצל אמא שלי. אני לא יודעת מי מגיש את זה במסעדה. זה משהו שאוכלים בבית. אוכל של יום שני, נחמה על זה שעוד שבוע מתחיל."
וכך עושים: לוקחים את שאריות הצלי של ראשון (סאנדיי רוסט) ושמים אותו על האש עם עוד המון תפוחי אדמה. נדמה, שבקור האנגלי, כשבחוץ כל כך רטוב, ובפנים יש כל כך הרבה בירה, אנשים זקוקים למשהו להיאחז בו, לקערה של אוכל איטי שורשי, פחמימתי. אוכל שמשתמש בכל החומרים שאפשר לשים עליהם יד, אוכל קיומי.
בימים רחוקים ליברפול הייתה עיר נמל עיקרית. בימים ההם, 40% מהסחורה הבינלאומית עברה דרכה. מראשיתה, כנמל היתה מלאה בימאים מסוכסכים מקצוות עולם. סוחרי ים, קפיטנים, הרפתקנים, אנשים מהעולם החדש, מהאינדים המערביים, מאפריקה, מסין, מאירלנד וולש או מנורבגיה.
הנמל וסביבותיו הכילו פנים רבות, תרות אחר קצת חום הרחק ממקומם המקורי. חום היה אפשר לקבל במגוון צורות: מכוסות משקה ועד חיק מחבק, מבניית כנסיות ועד בישול מתכונים שמזכירים בית.
הים הביא נורבגים, הם הביאו את התבשיל, עם שמו. זה שחימם אותם בבית, לפני המסע. המילה "סקאוס" נובעת מהמילה תבשיל, בנורדית lapskaus. המילה עברה עיוות, שיכרות, פישוט, ו"אינגלות", התגלגלה למה שהיא היום.
המנה "סקאוס" שהגיעה עם הימאים הנורדים הפכה לארוחה שכיחה. ראשית, במעמד הנמוך, אחר, השתרשה ונהייתה הארוחה שכל אחד אומר עליה שזו של "מי מום" (חיריק, חולם. אנא, דמיינו את המבטא) היא הכי טובה. צלי מעובה בתפוחי אדמה משאירי בשר של עז או כבש, מהחלקים שכולם יכולים להרשות לעצמם לקנות, ירקות מבושלים לאט, הכל עד ריכוך, עד גבול ההתפוררות.
בגלל שהיא כל כך מקומית וטיפוסית לליברפול, היא נכנסה לז'אנר של מנות, מסוג שמדביק לאנשים סטריאוטיפים לפי הרגלי האכילה שלהם. למילה "סקאוס" היום יש כמה מובנים: התבשיל, כמובן, מישהו מליברפול וגם הניב או המבטא בו הם מדברים. היא מילה בעלת הקשרים אסוציאטיביים ברורים למעמד פועלים, לאיכרים, לפשטות. בעצם, בדומה מאוד למרבית אוכלוסיית העיר, בהקבלה ברורה לסוג האוכל הזה.
בפאב המקומי עומד סיר רחב על אש קטנה, לידו טוסיקים רחבים על אנגליות קטנות. עליו, ביסקוויטים. המנה מוגשת עם כרוב או סלק. אני מבקשת את שניהם, והגברת המגישה עם הסינר מרימה גבה. פורסת בתנועות גסות את הלחם הלבן.
.
שולחן מכוסה מפה. מלח, פלפל עם פיות פלסטיק לבן, חומץ, "אייצ' פיי אורגינל" שהוא למעשה רוטב סטייק חום על בסיס חומץ מאלט עם תמרהינדי, תמרים ועגבניות, כמו על כל שולחן במסורת אנגלית. ריח פרח פרזיה סגול מעורב בריח ים מרומז. היא מגיעה עם מגש פורמייקה דמויי עץ, עליו לחם מהסוג הפשוט ביותר, חמאה, סלק חתוך לעיגולים משוננים שהוחמץ בחומץ יין אדום, מלח וסוכר, כרוב אדום עוקצני מכיבוש, לצידם קערה מהבילה של שלמות פרוטאין ופחמימות שמרקמה נע על הגבול הדק שבין קדירה לדייסה. יש בה חזה, שוקיים או צוואר מבשר כבש ובשר טלה, בצלים וגזרים, ציר בקר, להם מוספים תפוחי אדמה ככל שניתן. הם מתערבבים, כמו התרבויות בליברפול, משתלבים לקדירה של תרכובת שהתאחדו לסמל של אמא מנחמת כבדה, מגינה ועוטפת.
