ממתקים שירדו מהמדפים: נוסטלגיה מתוקה

הטעם אינו רק אחד מחמשת החושים. הטעם הינו סך המאכלים והטעמים שחווינו, במהלך השנים כשההשפעה הגדולה ביותר מגיעה מתוך השנים המעצבות אותנו, שנות הילדות. "טעמה של ילדותנו" יצוף ויעלה עם כל דבר חדש שנטעם וישמש לנו נקודת השוואה כמו גם השראה להמשך התפתחות ספקטרום הטעמים.

היטיבה לתאר זאת אורית רוזין במאמרה "לבן או לבניה": "מזון הוא אחד המרכיבים האינטימיים ביותר בחיינו. טעמו של מזון מסויים נצרב בחכנו וממתין לרגע שבו יתעורר לרגע, בבהירות, ובחושניות. הריח והרגשות שמזון זה מעורר בנו נושאים אותנו בדייקנות מופלאה אל הרגע שחלף." (מתוך הספר בטן מלאה מבט אחר על אוכל וחברה בעריכת אביעד קליינברג, הוצאת כתר).

נוסטלגיה קולינרית אינה נשענת רק על האוכל שהכינו והגישו הורינו, אלא גם על מגוון גדול של חטיפים, ממתקים ומאכלים שונים שנקנו מן המוכן במכולת, בחוף הים או בקיוסק ליד בית הספר שכבר מזמן נקרא פיצוצייה.

אחת לתקופה מתעוררת קבוצת אנשים בדרישה להחזיר מוצרים שהורדו מן המדפים ללא כל התראה מוקדמת. היום בעידן הפייסבוק אף קל יותר לארגן מחאות חברתיות-קולינריות, לא רק לשם הורדת מחירי סל המזון אלא אף כדי להשיב מוצרים שהגעגוע אליהם גובר עד כדי סירוב להסתפק בתחליפים הקיימים. כך גם במקרה נשיקולדה של עלית העתידה לחזור בימים אלו למדפים (בטעמי שכבות שוקולד לבן וחלב, שוקולד חלב עם שברי אגוזים, שוקולד חלב ועוגיות בטעם וניל ושוקולד מריר במילוי קרם נוגט. אם תהיתם)

מי לא זוכר את האבקה הרדיואקטיבית הנפלאה הזו בטעמי פטל, לימון, תפוזים, תפוחים ועוד? כל צבע מאכל שהוסתר מעיני הוועדה לאנרגיה אטומית של האו"ם מצא את דרכו אל המטבח הישראלי בתצורת קופסאות פח שהכילו אבקה קלה ונהדרת. האבקה מילאה קנקני מיץ רבים בשנות ה-80 והכל במסווה של חברת עלית.

אבקת הזיפ אף הביאה עמה משפט מחץ: "נביא הביתה זיפ - והמשקה מוכן; ניקח איתנו זיפ - של עלית כמובן". ובל נשכח את הילדה המסכנה מהפרסומת שעד היום מנסה ללמוד לשרוק אך לא יכולה כי אין לה זיפ.

בסופו של דבר המוצר הפך יקר וירד מן המדפים. היום למי שירצה להתחקות אחר הטעמים יוכל לטוס לארה"ב שם קיימות מגוון אבקות אותן ניסה הזיפ לחקות בישראל.

"יש-עוגה קטנה ומטריפה" הביאה אלינו את בשורת העוגות האישיות מצופות השוקולד לזמן קצר מאוד. החלוצה "יש" הופיעה על כל מדף ולוותה בפרסומת ביזארית שהכילה התקלויות בין העוגיה לשועי עולם, למשל על פי המפרסמים, "יש" אחראית לכתם בפדחתו של מיכאל גורבצ'וב, וכמו כן הפציעה בהופעת אורח לצד רונלד רייגן ושמעון פרס. העוגה הקטנה והנפלאה הזו עשתה כאן מהפכה של ממש והביאה אחריה עוד גל אריזות אישיות אחרות, שהמשיכו את הדרך שהיא פרצה. את תגובת "יש" לא ניתן היה להשיג.

597 קלוריות ל-100 גרם חטיף זה מוגזם? ורד הגליל כנראה חשבו שלא, כשהחליטו להוציא לשוק בשנות ה-90 את החטיף תחת הסיסמא: "מוגזם כמה שזה טעים". ואכן החטיף שכל כולו נוטף טעמי שוקולד חלב ואגוזי לוז נחטף מהמדפים והדבר היחיד שהיה בו מוגזם באמת הוא הנחש עם שיניים דמויי דרקון שאכל את מסך הטלוויזיה בפרסומת והותיר את האומה המומה. המנגינה שליוותה את הפרסומת ליוותה מאוחר יותר אף מערכון בתוכנית ה"קומדי סטור" ותשרוד עוד הרבה אחרי הכתבה הזו.

הרבה לפני שמישהו בארץ חשב שבן אנד ג'ריס הם יותר מחתול ועכבר שמשעשעים את ילדי ישראל בערוץ הלבנוני בצהרי שבת, הייתה לנו גלידה תוצרת כחול לבן בקופסת קרטון מלבנית ארוכה. כפות עגולות ליצירת כדורי גלידה לא היו מנת חלקן של עקרות הבית, לעומת זאת סכין גדולה וחדה הייתה גם הייתה. נהוג היה לחתוך את הגלידה יחד עם הקרטון למלבנים קטנים. במלבנים היו טמונות שתי אפשרויות, האחת ניתן היה להניח את הגלידה בקערית ולנשנש אותה כך, ואילו השנייה שהייתה נפוצה לא פחות: לקחת את פרוסת הגלידה, להניח שני ביסקוויטים בצדדיה ולצור את הגרסה הביתית לקסטה. כך או כך הוויכוח תמיד היה האם לקנות קרטון פונץ' בננה או שוקולד וניל.

בסופו של תהליך נותרו פה עתיר מתיקות ושפתיים אדומות ודביקות, לסת כואבת ושיניים חורקות, אבל התענוג שבמציצת סוכריה שמעולם לא הצליחה להיכנס בשלמות לפה שבה את לב ילדי ישראל. למרות שהתהילה חלפה עם השנים, דווקא יצורה של סוכריה זו לא הופסק לחלוטין ואף ניתן למצוא אותה בחנויות ממתקים בשוק לוינסקי התל אביבי. חברו את סוכריית התרנגול עם תפוח בסירופ אדום ודגל תורה ותמצאו עצמכם מפליגים בדמיון אל חגיגות שמחת תורה של ילדותכם.

השוקולד שבא והולך. שוקולד רוזמרי נראה כאילו תמיד היה כאן אבל לא כך הדבר. בתחילת שנות ה-2000 הורידה אותו עלית מן המדפים וסביב שנת 2005 החזירה אותו בתצורה אחרת חברת ליימן שליסל. מדובר בחפיסות שוקולד המיובאות משוויץ שהידהדו מכל פינה בעיקר בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90 בעיקר בשל הטעם האגוזי החריג והעטיפה בצבעי חום ירוק, שבקלות יכולה הייתה גם להתחבא בתוך מנות קרב של חיילים בהסוואה מושלמת למארב. בעיקר וודאי זכורה לכולם התמוססותו המהירה של שוקולד על אצבעות הידיים והעיסוק המהנה בליקוקן.

התחושה הנוסטלגית ש"פעם הכל היה טעים יותר" תלווה אותנו תמיד, גם אם היא משוללת כל יסוד אמפירי. תמיד יימצאו אנשים שיבקשו בחזרה, את אותן האריזות ואותם הטעמים שליוו תקופות שנתפסות בעיניהם כ"תקופות יפות" בעיקר כי תחושת השלמות המושגת בנגיסה הראשונה בפיסת נוסטלגיה לא תסולא בפז.

לאיזה מוצר שנעלם אתם הכי מתגעגעים? ספרו לנו בפייסבוק