המוסד: קישקע אצל שמוליק כהן

שנת הקמה: 1936

בעלות אז: רבקה כהן.

מנהל היום: תומר רוזין, הנין של רבקה המייסדת עם אמו ציפי, נכדתה של רבקה שאמונה על הבישולים.

אז בתפריט: בזמנו לא היה תפריט כתוב אלא מנות מתחלפות שאיפיינו את יהדות מזרח אירופה: דג מלוח, גפילטע פיש, קישקע, צ'ולנט ושאר אוכל יהודי מזרח אירופאי ששמוליק חובש הכיפה, הקפיד על תמיד על כשרותו.

היום בתפריט: אותן המנות היהודיות, קציצות דג (24 שקלים) קרפלך (34 שקלים) קישקע אמיתי (36 שקלים), לשון (110 שקלים) צ'ולנט (72 שקלים לצמחוני, 95 שקלים לבשרי) המוגש בימים שלישי, חמישי ושישי בקיץ וכמעט מדי יום בחורף. כמו כן הצטרפו לתפריט כמה תוספות של תומר כמו פלטת בשרים ומנה צמחונית.

המסעדה שנחשבת לוותיקה ביותר בארץ מעולם לא החליפה את מיקומה בכל 76 שנותיה. המקום עבר מרבקה לשמוליק ואשתו כרמלה והם העבירו אותו לבתם ציפי ולנכד תומר. שמוליק, שהלך לעולמו בשנת 2009 ושמו מתנוסס על השלט הוא הדמות המזוהה ביותר עם המסעדה עד היום.

המסעדה נפתחה ברחוב הרצל במקום שהיה הגבול הדרומי של תל אביב על ידי רבקה, אם המשפחה שתפעלה אותה וניהלה יחד עם בנה שמוליק ואשתו כרמלה, שעלו כולם מאיזור ליטא בפולין.

באותה התקופה, בשנות ה-30, כל אחד עבד קרוב לביתו ולכן העסק הוקם דווקא במיקום זה בשל הקירבה לבית משפחת כהן בשכונת פלורנטין.

שמוליק כהן נפתחה כמסעדת פועלים, אחת ממספר מסעדות בסגנון זהה שפעלו באותן שנים לאורכו של רחוב הרצל. שנים ארוכות למסעדה לא היה שם ולא היה בכך צורך. השם נולד לאחר שחבריו של שמוליק מהמחתרות נהגו לשאול אחד את השני לאן הולכים או איפה אוכלים ולרוב דובר על "אצל שמוליק כהן". במהרה השם תפס בפי כל הלקוחות והפך לשמה של המסעדה, שהוענק לה על ידי לקוחותיה הקבועים.

אחת החבורות המעניינות ביותר שידעה שמוליק כהן היא החבר'ה טראסק (רעש ביידיש). זה היה פרלמנט רחב מאוד שהגיע מדי יום שישי ב-6 בבוקר והמסעדה פתחה שעריה מוקדם מהרגיל בשבילם. שמוליק היה מגיע כבר ב-4 לפנות בוקר בכדי להספיק לסיים את הבישולים עבורם, ולהוציא את סירי הצ'ולנט לאחר לילה של בישול. החבורה כללה את הבוהמה של אותם הזמנים בהם ראש העיר המיתולוגי של תל אביב שלמה להט (צ'יץ'), האמן מנשה קדישמן וכן עיתונאים רבים ופוליטיקאים כמו יצחק רבין. החבורה התכנסה במקום מדי שבוע לכמה שעות תוך כדי שעשתה הרבה רעש (ומכאן השם טראסק) תוך כדי אכילת צ'ולנט וקישקע ושתיית וודקה.

עוד לקוח מפורסם בחבורה זו היה שמואל גוגול, נגן מפוחית מפורסם וניצול השואה, אחד מתלמידיו של יאנוש קורצ'אק. גוגול ניגן במהלך השואה בתזמורות המוות באושוויץ ולאחר שניצל ועלה ארצה, הקפיד לנגן תמיד בעיניים עצומות עקב הטראומה. כשרבין מונה לראש ממשלה והיה ראש המשלחת לפולין הוא ביקש מגוגול לבוא עמו. גוגול סירב לחזור לשם ואמר שלבו לא יעמוד בכך. רבין הגיע בבוקר שישי וביקש מהחבר'ה טראסק לשכנע את גוגול לבוא עמו למשלחת. גוגול שוכנע, ניגן בטקס בפולין ומיד לאחר שחזר ארצה נפטר מהתקף לב. לזכרו, העביר רבין למסעדה תמונה שלו עם לאה רבין וגוגול, אשר מנגן במפוחית. התמונה תלויה עד היום על הקיר לזכרו.

למעט תמונה זו, קירות המסעדה מספרים סיפורים רבים. כך למשל תלויות במקומות שונים מפות שבעבר היו בשימוש המסעדה וקדישמן נהג לצייר עליהן והביא את היצירה לסבתא כרמלה שרקמה עליהן. כיום יש במסעדה ואצל תומר עשרות מפות רקומות עם ציוריו של קדישמן. תומר מספר בחיוך כי אפילו בחתונה שלו, קדישמן החל לצייר על הצלחות ולחלק לאורחים מה שהכעיס מעט את אולם אירועים על אובדן הסרוויס.

מתחילת דרכה המסעדה הייתה מלאה באנשי לח"י ואצ"ל, חבריו של שמוליק. בין הלקוחות היו יאיר שטרן ובהמשך, לאחר הקמת המדינה הפך למעוזם של פוליטיקאים רבים מימין ומשמאל, עסקנים, ח"כים שרים ואף ראש ממשלה שביקרו במקום: עומרי שרון, אריה דרעי, שאול יהלום ויצחק רבין.

כתוצאה מכך, עסקאות פוליטיות ומידע צבאי חסוי הושמע בין קירות המסעדה שנים על גבי שנים. גם עיתונאים וסופרים כמו עמוס קינן, מנחם תלמי וקובי אריאלי, מנכ"לים של חברות, רבנים ואמנים כמו מוישל'ה ברנשטיין וקדישמן, צמד אמנים שתמונות רבות שלהם תלויות על קיר המסעדה. סר צ'רלס קלור, איש העסקים והנדבן הבריטי הידוע נהג לאכול במסעדה והסיפור הידוע עליו שאת הצלחות שלו פינה בעצמו, כיוון שהרגיש בבית ועל כן לא רצה שישרתו אותו.

שמוליק כהן החלה את דרכה כמסעדת פועלים, אולם בעשרות שנות קיומה עברה מספר פאזות. ממסעדה הפתוחה משעות הבוקר עד הצהריים השתנה אופייה. הפועלים שפקדו אותה עלו ברמת חייהם, סדר היום שלהם השתנה והמסעדה שינתה את שעות הפעילותה לשעות צהריים וערב והשילה מעליה את התואר מסעדת פועלים. המחירים בהתאם, עלו, ובמהלך תחילת שנות ה-90 הייתה תקופה בה שמוליק כהן נחשבה יוקרתית, כמעט ברמתה של מול ים. בהמשך, כשהמסעדנות בתל אביב פרצה ותפסה תאוצה והחל מבול של מסעדות להפתח בעיר, נותרה שמוליק כהן מאחור, ברמת מחירים שפויה יותר.

יחד עם זאת, רבים עדיין זוכרים לה את הנישה של שנות ה-90 ונשמעות לא מעט אמירות שהמסעדה יקרה ביחס לאוכל הפשוט. תומר מצדו, אומר כי מה שהיה פעם אוכל של עניים, כמו כבד שהקצב בגולה זרק הצידה והיהודים היו באים ואוספים אותו בסוף היום, או החלקים הנחותים של הבשר כמו קישקע, כבר לא זולים כמו פעם. מעבר לעובדה כי מחירי אותם חומרי הגלם שבעבר היו אוכל של עניים עלו משמעותית, יש חומרי גלם שקשה מאוד להשיג כמו קישקע אמיתי. בשמוליק כהן מתעקשים להגיש קישקע כזה ולמלא אותו ידנית במסעדה, למרות שמחירו כיום יקר, מה שמייקר את כל מנת הצ'ולנט.

יש דור רביעי של לקוחות שמגיע, אנשים שאכלו במסעדה בתור ילדים קטנים במסעדה של שמוליק והיום הם קשישים, ממשיכים לפקוד את המסעדה ואוכלים מאותן המנות של פעם. האוכלוסייה שמגיעה היא כבר מזמן לא על טהרת יוצאי אשכנז ואפשר לראות כיום מגוון רחב של מבקרים.

ברוב שנותיו המקום לא שופץ והחלל הפנימי נותר כפי שהיה. לפני 7 שנים תומר שיפץ והוסיף גלריה, שרותים ומחסן. בעתיד הוא מתכנן לפתוח גם חדר פרטי במקום.

"תמיד אנחנו היינו אלה שעבדנו", אומר תומר ומסביר כי המקום תמיד נוהל על ידי בני המשפחה. הם אלה שפתחו אותו בתחילת היום וסגרו אותו בסופו ותמיד נשאר בתוך המשפחה. תמיד יש מישהו מהדור הבא שנבנה במיוחד לעבודה במסעדה והמשיך את המורשת באותה הרוח.

"היום הרבה אנשים פותחים עסק ולא מסעדה. ההבדל בין השניים הוא שמסעדה צריכה להיות כזו שבה הבעלים יודע לעשות הכל מהכל\ לשלוט בכל מה שקורה ולהחליף כל אחד בזמן נתון". הוא אומר.

שמוליק כהן. רחוב הרצל 146, תל אביב. 03-6810222. גלאט כשר
שעות פתיחה: א' 12:00-16:00 ב'-ה' 12:00-22:30 ו' 10:00 -שעה לפני כניסת שבת

מוסד הסנדוויץ' הטוניסאי מרמלה
דיקסי: הדיינר הוותיק של חיים כהן
קפה תמר: בית הקפה הכי ותיק בתל אביב