המוסד: קפה תמר

שנת הקמה: 1941.

שף ומקים: בשנת 1941 הוקם על ידי קרובים של אברהם ושרה שטרן. בשנת 1956 נכנס הזוג שטרן לעסק. מאז ועד היום המקום בבעלותה של שרה.

אז בתפריט: מרקים תוצרת שרה ועוגות וינאיות מגוונות. במהרה השתלבה בתפריט גם לחמניית שומשום עגולה, חצייה עם גבינה בולגרית, חצייה עם צהובה, רוטב עגבניות טרי ביתי ומעל לחור הבייגל, ביצה קשה (25 שקלים), מנה שנותרה עד היום.

היום בתפריט: קפה (12 שקלים), עוגת גבינה (17 שקלים) או פרג (15 שקלים). ארוחת בוקר של ביצים, סלט, חמאה, גבינה ושתי פרוסות לחם (30 שקלים). שרה מציינת כי "קפה תמר שמעולם לא היה לו תפריט, אך פעם לא שם דגש על אוכל כי אם על האווירה."

לאחר חתונתם ושחרורם מהצבא הבריטי של שרה ואברהם שטרן נכנסו השניים כשותפים בשני בתי קפה צמודים ברחוב שינקין: קפה תמר וקפה תכלת המיתולוגי שהיה מעברו השני של הרחוב. בשנת 1965 השותפות פורקה והזוג קיבל לידיהם את מפתחות קפה תמר. אברהם, נפטר שנה מאוחר יותר, ומאז, ב-46 השנים שחלפו, שרה מנהלת את המקום והפכה לימים להיות, כפי שהיא מכונה עד היום "השריף של שינקין".

כשהבעלות על קפה תמר התגלגלה לידיהם של שרה ואברהם, הוא הפך במהרה לאחד מבתי הקפה המובילים של תל אביב. במקביל התהווה כמוסד תרבותי בעיקר בזכות הדחיפה הברנז'אית שקיבל על ידי חברי מערכת דבר, שנהגו להעתיק את ישיבות המערכת שלהם מהבניין הסמוך אל בית הקפה. כמו כן, נהגו לשבת במקום ולקרוא את ספרי ההשאלה של הספריה הסמוכה לבית הקפה "הספר הטוב", שנסגרה ב-67'.

מאפיין בולט נוסף המזוהה עם המקום עד היום הוא גזע העץ במרכז החלל. בית הקפה הוקם סביבו בכדי לא לכרות אותו.

כל עוד אברהם שטרן ניצח על המקהלה, היה זה אחד המקומות היקרים והמסוגננים בעיר. בשל קרבתו להיכל התרבות, לפני ואחרי הצגות וקונצרטים בבימה ובהיכל נהרו לבית הקפה שנחשב בזמנו "הכי אירופאי" בתל אביב. באותה תקופה הייתה בבעלותם גם מאפייה בשכונת שפירא בה עבד אופה יקה שהכין עוגות שטרודל מפוארות. באותה התקופה המקום היה כמרקחה ועבד כמעט ללא הרף: נסגר באחת בלילה ובארבע בבוקר כבר היו מגיעים המנקים להכינו לקראת הפעילות של שש בבוקר.

כשבעלה של שרה נפטר ב-1966היא המשיכה לבדה ושינתה את רוח המקום. "הוא הפך לבוהמייני וזרוק בסגנון שלה", מספרת בתה מיכל ספנסר סמית', שחיה שנים רבות בלונדון ובתקופה האחרונה עוזרת לאמה בקפה.

שרה ובתה מספרות כי כאן המציאו את טוסט הבייגלה התל אביבי הראשון שכולל גבינה צהובה, גבינה בולגרית, זיתים ורסק. אורחים מחו"ל היו מגיעים בשנות ה-70 במיוחד למענו ומבקשים אותו באנגלית רצוצה.

בשל היותו מעוז הברנז'ה המקום רבץ סלבס כמעט בכל רגע נתון של חייו. "מי לא ישב כאן?" אומרת שרה. היא לא מדברת על לקוחותיה בשל פרטיותם אולם רבים וטובים הגיעו ועודם מגיעים לכאן. כמות הידוענים עלתה דרסטית משנסגר קפה כסית וכל פליטיו נדדו לתמר. מאיר פיצ'חדזה, נתן אלתרמן, נחום גוטמן, נתן זך, יוסי הראל (מפקד אקסודוס), רפאל קלצ'קין, דודו בוסי, רוני סומק, יורם קניוק, יצחק קלפטר, גדעון לוי, עינת ויצמן ומרדכי וענונו.

שרה מספרת כי עמוס לביא, אחד מהמבקרים הקבועים במקום היה עבורה כמו בשר מבשרה, חבר קרוב, שלא אחת עזר לה בבית הקפה. היה זה אך המשך טבעי שאחרי ההלוויה, כמו גם אחרי האזכרה, כל מקורביו של לביא הגיעו לקפה תמר. בכניסה למקום תלויים מספר פוסטרים המנציחים אותו אליהם שרה מתייחסת בכבוד.

חלל בית הקפה עמוס בתמונות וצילומים של יושבי המקום חיים ומתים, כך למשל ציורים של משה ברנשטיין ואורי ליפשיץ שמתעדים את יושבי המקום כמו יוסי הראל ואת בעלת הבית עצמה.

בין עובדי המקום השתרבבה גם כן השחקנית שרה פון שוורצה, שעבדה בקפה תקופה כמלצרית.

לדברי מיכל, מקור המשיכה למקום נבנה בזכות היכולת של שרה להכיל את האחר. "היא מאכילה לאורך השנים את הרעבים". זאת כמובן, לצד דורות רבים של ארכיטקטים, אומנים ופסיכולוגים שעשו את התואר הראשון והשני שלהם בזכות קפה תמר ובין כתליו.

שירו של יאיר לפיד "גרה בשינקין", שבוצע על ידי להקת מנגו העלה מאוד את קרנו של בית הקפה במשפט "...גרה בשינקין, שותה בקפה תמר..." שהפך אותו לסמל המגניבות התל אביבית. מיכל מספרת כי "בשנים האחרונות החומר האנושי השתנה: יש הרבה פחות אנשים פה, אנשים נפטרו, השיפוצים ברחוב מקשים על האווירה, ויש הרבה אנשים שכבר לא מתחברים יותר למקום הישן הזה".

עיצוב המקום לא השתנה במשך תקופה ארוכה, ולדברי מיכל "הרמונט האחרון הרציני נעשה כאן בשנות ה-60". אם בימיו של אברהם שטרן המקום היה יוקרתי, בהמשך החליטה שרה על מחירים נמוכים. במשך עשרות שנים תמיד ויתרה למי שלא היה לו. רק לאחרונה עלה כאן מחיר הקפה מ-10 שקלים ל-12 שקלים, וכשביקרו פקידי המס הם היו בהלם מחוסר הרווחיות בו פועל העסק. "שרה לא מסוגלת להתחבר למציאות מבחינת מחירים", מסבירה מיכל. בנוסף, היא מעולם לא האמינה בתפריט. "תפריט?" צוחקת מיכל. "זה כאילו ביקשת שתטיס אותך לחלל. גם כרטיס אשראי... היא תסתכל עלייך כאילו אתה חייזר".

כיום, קפה תמר נמצא כבר מעבר לשיאו אבל מהווה הנצחה חיה לתל אביב של פעם. "עכשיו קשה" מתייחסת שרה בעיקר למצבו של רחוב שינקין שעובר שיפוצים מסיביים הפוגעים בכל העסקים. כיום, היום היחיד העמוס בתמר הוא יום שישי. מאידך, על סגירה אין כרגע מה לדבר. לשרה גב כלכלי מילדיה כמו גם מחויבות לקבועים של עשרות שנים שמגיעים מדי יום לשתות קפה ולאכול עוגיות. " אנשים הורגים אותי רק אם אני מוציאה את המלה מהפה", מחייכת שרה.

שרה מעולם לא ראתה לנגד עיניה את הרווח אבל הייתה מסורה כל כולה לקפה. בגיל צעיר יותר נהגה להגיע מוקדם בבוקר וללכת באחת בלילה עם הפסקה קצרה של שנת צהריים, אבל גם כיום היא לא מוותרת על שהייה של כ-12 שעות בבית הקפה. כל לקוח שנכנס מחפש מיד את חברתה של שרה לברכה לשלום, להתייעץ או סתם לקשקש שכן פניה הם פני הקפה. גם הזמן עומד כאן מלכת, בזכות העיצוב, האווירה וכמובן, האישה והאגדה.

הסוד לאריכות ימים: מיכל בתה אומרת כי "הסוד שלו הוא שאנשים מרגישים פה חופשי. למי שאין כסף-זה גם טוב, אין פה הגבלות. אפשר לשבת פה שעות ולהרגיש בנוח". ואילו שרה אומרת את המשפט שכה מזוהה איתה "אני מכשפה", היא מחייכת בחיוך ממתיק סוד ומוסיפה "אנשים באים לפה להתפרק. הם מרגישים כאן יותר טוב מאשר בבית".

קפה תמר. רחוב שינקין, תל אביב . 03-5234318. לא כשר
שעות פתיחה: א'-ו' 07:00-20:00



עוד מוסדות:
ארקדיה - המסעדה שהאכילה את גדולי העולם
קפה מרסנד - חוגג 50 שנה
קפה בתיה - מרק בן 70 שנה