"לקוח התקשר אליי השבוע כדי להזמין מקום במסעדה", מספר נתי שפריר ממסעדת בלזק באשדוד. "השאלה הראשונה שלו היתה איפה שוכן המרחב המוגן שלנו". "כשאמרתי לו שזה 100 מטר מאיתנו, הוא ענה שהוא נורא רצה לבוא לתמוך, אבל 100 מטר זה קצת רחוק מדי וואם לא מתכוון לסכן את עצמו בשביל זה, אז הוא יתקשר לקבוע בפעם אחרת. כשאשדוד תהיה במצב יותר אטרקטיבי לביקור".
אם מישהו רוצה להבין מה מצבן של מסעדות בצל ההסלמה בדרום, דבריו של שפריר משקפים את המציאות היטב. מיותר לציין שהלקוח החששן שתיאר שפריר איננו היחיד, ושזו אינה הבעיה הבלעדית של מסעדת בלזק. מסעדות הדרום נאלצות להתמודד לא רק עם נסיבות ביטחוניות לא פשוטות, אלא גם עם הפסדים כלכליים ניכרים, הגורעים מהכנסותיהן. חלק מהמסעדות ובתי הקפה בערי הדרום עוצר לחלוטין את הפעילות בכל סבב התקפות. אלה שממשיכות לפעול, נתקלות בימים ארוכים של שולחנות ריקים, ועובדי מטבח חסרי מעש.
"מספיק שנופל טיל אחד, והעבודה יורדת בצורה משמעותית", מסביר אביב מצליח, בעליה של מסעדת החוף קלמה באשדוד. "בשבת למשל, איך שנשמעה אזעקה, אנשים קמו והלכו. בדרך כלל, במוצאי שבת יש גל של לקוחות, אבל זה לא קרה השבוע. היינו ריקים במוצאי שבת וגם יום לאחר מכן. היה שקט לגמרי. כל פעם שיש הסלמה, עוברים כמה ימים עד שאנשים מעיזים לצאת שוב".
למרבה הצער, הממשלה אינה מפצה את בעלי העסקים בדרום, הסופגים הפסדים. "לא מתייחסים אלינו בכלל", קובל מצליח, "אין שום תמיכה של המדינה. זה לא מעניין אף אחד". שפריר: "גם בעופרת יצוקה, לפני 3 שנים, ישבתי שלושה שבועות בבית, ולא ראיתי שקל".
השף סהר רפאל, מהמסעדות "כרמים" בכניסה למושב סגולה, ו"כדיתא" במושב תימורים (סמוך לצומת קסטינה), טוען שגם העובדים נפגעים, לא רק המסעדנים. "לא קרה שסגרנו את המסעדה בגלל המצב, אבל כשאין לקוחות, אני נותן יותר חופש לעובדים. גם שעות העבודה הרגילות משתנות. אם בדרך כלל מגיעים ב-8-9 ועובדים עד 5 אחר הצהריים, אני משחרר כבר בשתיים וחצי, כי אין עבודה. זה לא נעים, כי כולם צריכים להביא משכורות הביתה".
קלמה ובלזק הן שתי מסעדות החביבות מאוד על תיירים מחוץ לאשדוד, ואלה פוחדים במיוחד להגיע לאזור. רפאל: "היום, למשל, הייתה אמורה להגיע קבוצה של 40 איש מהמרכז, שהתקשרה לבטל בשל המצב הביטחוני. קבוצות ואנשים מאזור הדרום ממשיכים להגיע, כי הם מבינים את המצב ומכירים אותו. הרי זה לא שיש מלחמה ברחובות. אבל אנשים מהמרכז קצת יותר מפחדים. אנשים שגרים פה מפגינים סולידריות".
שפריר מתאר את התמונה של תושבי המרכז, שמגיעים לסעוד בדרום, באופן ציורי יותר. "כשיש אזעקה במסעדה, חלק נלחצים קצת, בייחוד מי שבא מבחוץ. יום אחד השבוע חנו שתי מכוניות בחנייה שמחוץ למסעדה, והייתה אזעקה. אחד מיושבי המכוניות התחיל לרוץ ולצעוק: 'אנחנו תל אביבים, אנחנו לא רגילים לזה'. הרגענו אותם ואמרנו להם להיכנס למרחב המוגן".
האם המצב הבטחוני הרעוע גורם למקומיים להסתגר או דווקא לצאת מהבית כעניין של התרסה? הדעות חלוקות. "אני אשדודי ואני רואה, שבתקופה הזאת אנשים פה פחות יוצאים", אומר מצליח. "אני אמנם ממשיך לצאת ולתפקד כרגיל, כי אני לא מפחד, אנשים רבים סביבי חיים בתחושת פחד".
שפריר ורפאל טוענים, שהשנים הרבות בצל הצבע האדום הביאו למצב של אדישות. "המתיחות באוויר קיימת", מעיר שפריר, "אבל מצד שני, כשבשבת הייתה אזעקה, 10 דקות אחרי כן כבר היו אנשים במרכז העיר, שכנראה כבר פיתחו אדישות למצב".
אז מה עושים? מנסים להביא אנשים באמצעות אירועים, ארוחות מיוחדות או מבצעים מושכים. לטענת מצליח, הטריקים הללו לא תמיד עובדים. "אני לא יכול להכריח אנשים להגיע. אם מישהו לא מרגיש בטוח לבוא, גם אם אתן לו הנחה על האוכל או אכריז על מבצעים, זה לא יעזור".
הגישה של סהר רפאל שונה: "אנחנו מנסים ליצור ערבים מיוחדים ועושים ניסיונות לעורר את הקהל. זה עובד. הערב, למשל, יש לנו בכרמים ערב טפאס מיוחד, ואנחנו משיקים תפריטים חדשים. זה כיף, כי כמה אפשר לשבת בבית ולראות חדשות? אחרי כמה זמן אתה רוצה לצאת, לשמוע מוזיקה, לאכול משהו טעים, לשתות, לראות אנשים. אני אופטימי. לפעמים, אחרי תקופה כזאת, אנחנו מרגישים בהתעוררות, ואנשים יוצאים יותר כדי להשתחרר מהלחץ".
ומה קורה כשנשמעת אזעקה באמצע הביס? רפאל מספר, שפשוט עוצרים הכל, והלקוחות, יחד עם הצוות, נכנסים למקלט. "העובדים מכבים את האש בכל העמדות, והלקוחות עוזבים את האוכל על השולחן".
השהייה המשותפת במקלט מביאה לעתים גם לסיטואציות משעשעות. "לרוב יש הפרדה בין הטבחים, עובדי המטבח ונותני השירות, לבין קהל הלקוחות", צוחק רפאל, "ופתאום כולם נפגשים פנים מול פנים במקלט. נוצר שקט קצת מביך. אבל אנחנו תמיד צוחקים, שבמקלט שלנו אפשר להישאר המון שעות, כי אף אחד לא יישאר רעב. להפך, יהיה אחלה אוכל".