אחד מי יודע: 2 בשורות קולינריות נוצצות

קונספט ארוחת הטעימות מרובת המנות אומץ בחום על ידי המסעדות המקומיות. הבעיה: מילא המחיר המופקע, או המנות לא אטרקטיביות שנדחפות לדיל, אלא הכרס המבצבצת והריצ'רץ' שלא נרכס.

בית הקפה שהוא ההוכחה שקבוצת R2M הופכת כל דבר שהיא נוגעת בו לזהב. הפופולריות של בית הקפה הטרנדי ברוטשילד - הציר המרכזי של בירת בתי הקפה של ישראל - מרשימה בכל קנה מידה ורק הולכת וגואה.

זו השעה בה רוב המסעדות מתחילות לקפל וחבל שכך. בכל מסעדה בעולם מתוקן מקפלים אחרי שאחרון הלקוחות עוזב,
אבל לא אצלנו. כאן זה קורה יותר מדי פעמים, במסעדות נחשבות דווקא, כשאנשים עוד נמצאים בעיצומה של ארוחה וסביב כבר מתחילים לנקות, להזיז כיסאות וכמובן - להגביר את המוזיקה.

עובדה ידועה היא שהמלצרות רחוקה מלהיות מקצוע במחוזותינו, יותר כמו דרך להעביר את התקופה הסטודנטיאלית. ודווקא בגלל זה כדאי להיות בני אדם, ולא להשאיר שקל על כוס קפה של 10 שקלים ובטח שלא חצאי שקלים. בטח לא כשהמלצר שמולך מתפרנס מטיפים.

טופולופומפו, המסעדה של אבי קונפורטי היא הריון ארוך במיוחד, מסובך כמעט כמו השם שלה: כבר שנתיים שמפמפמים לנו את המסעדה עם השם הכי ארוך בעיר, שבינתיים נשאר על הנייר.

הסגירה המהירה והמפתיעה של השנה מתחלקת בין שניים: מסעדת מונטנגרו שרק התחילה לעלות על הגל וכבר שינתה תפריט ונסגרה ומסעדת סנה של השף הצעיר והמבטיח רועי אורן שהתנדפה תוך פחות משנה. זמן החסד המקומי, כך נראה, הולך ומתקצר.

מסעדות שפתוחות שבעה ימים בשבוע הן נכס יקר, חבל שיש כל כך מעט מהן. נסיעה לבילוי סוף שבוע בכל מקום בארץ (למעט תל אביב) לעד תצריך תכנון מוקדם כדי למצוא את המקום שנאכל בו. כן, גם בערים קוסמופוליטיות כמו ירושלים וחיפה.

הארוחה הכי חשובה בתרבות היהודית שמצליחה לקבץ מסביב לשולחן גם את מי שלא חבר טוב של הדת. כמו בפסח, גם כאן שואלים ברחמים "מה, אין לך ארוחת שישי?" ושנייה אחר כך מגיע המשפט הבא, "אולי תבוא אלינו? אימא הכינה מלא אוכל".

זהו בערך מספר השנים שבו אנחנו מפגרים בטרנדים שמתרחשים בעולם. עם כל היומרה, המסעדות אכן איכותיות, אבל לעולם לא מסונכרנות עם הגל העולמי. הטפאס, הדים סאם שהגיע רק השנה, המטבח המולקולרי שלא צלח ומשאיות המזון שנתקעו בדיוטי פרי בגלל ענייני תברואה. תמיד באים מעט מדי ומאוחר מדי. זה כנראה ההבדל בין זמן קידמה נורמטיבי לבין זמן מקומי ישראל.

ארבע חלוצות מוערכות יש בתחום שכה קשה עבור נשים. רותי ברודו, שטביעת העין החדה שלה אחראית למסעדות מופלאות כמו בראסרי ודליקטסן; מיכל אנסקי, שהקימה את שוק הנמל; תמר כהן צדק, שהפכה את המטבח הצפון איטלקי לחלק בלתי נפרד מאתנו; ודליה פן לרנר ז"ל ששלטה ברזי הקולינריה והתחילה לחנך אותנו עוד לפני שעם ישראל הבין שאפשר ליהנות מאוכל.

שלושה אנשים משפיעים בתחום, חלוצים כולם, שהלכו לעולמם השנה וחסרונם מורגש מאוד.

אנג סו וטאיזו נפתחו בחודש האחרון בתל אביב, ומכניסות סוף סוף רוחות רעננות וחדשניות. אנג סו עם מטבח סינגפורי שטרם נראה כאן ועוד במחיר עממי, וטאיזו, המסעדה היצירתית שלא חוששת להעז ולהבריק בטעמים אסייתיים חדשים ומסעירים. שתי אלה משאירות את מסעדות המונוסודיום לאכול אבק הרבה מאחור.

שפים קמים ונופלים אבל אהרוני יש רק אחד. האיש עם הקוקו והטרנינג הזוהר היה ונשאר אחד ויחיד. אהרוני לא מפסיק להמציא את עצמו מחדש, תמיד מעניק לנו מתכונים קלילים, מדויקים וטעימים באווירה לא מחייבת.