דיונים, מיתוסים, וסיפורים רבים קיימים סביב נקודת המוצא של היין. האנגלים טוענים שהם אלה שהביאו אותו לגדולתו ומנגד עומדים הצרפתים שטוענים שהם ביססו את מעמדו של אחד המשקאות היותר נפוצים בעולם. כדי לא לקפח אף אחד חקרנו את הנושא כדי להבין מאיפה באמת הגיע המשקה משמח לבב האנוש.
עוד בימי האדם הקדמון נהגו לאכול ענבים. שכל הנראה כבר אז היו בשטח משקאות מענבים, ומשם ככל הנראה גם נובעת האימרה ש"היין התגלה ולא נוצר. לכן גם יש שפע סיפורים על מקומות ההתגלות שלו. אחד הסיפורים היותר נפוצים ומעניינים על מקורו של היין הוא כנראה למעשה גם הטלנובלה הראשונה.
הסיפור מרחיק עד פרס של המאה השישית לפני הספירה. באותה תקופה שלט בפרס מלך ושמו ג'אמשיד, שאהב שתי אהבות גדולות: נשים וענבים. הראשונה לא הייתה בלתי משגת עבורו שכן חצר ארמונו הייתה מלאה בעלמות חן יפות שרק ציפו לרגע בו יקבלו הזמנה מהמלך. אך את אהבתו השנייה לענבים התקשה המלך לממש, בגלל שבחלק מעונות השנה, הגפן, העץ עליו גדלים הענבים, לא הניב פרי. כתוצאה מכך, בעונת בציר הענבים, ציווה המלך על משרתיו לשים את הענבים בכדי חרס גדולים, לסגור אותם הרמטית ולחרוט על הכדים את המילה רעל,כדי להרחיק כל אדם שיחפוץ בהם.
באחד הימים מאס המלך באחת מנשותיו וזימן אליו אחת אחרת. האישה המגורשת לא ידעה את נפשה ומרוב ייאוש החליטה לשים קץ לחייה. בעודה משוטטת במרתפי הארמון מצאה את כדי החרס המורעלים לכאורה ולגמה את הנוזל אשר נוצר בהם. כעבור מספר דקות קרה דבר מוזר. לא רק שהיא לא הצליחה לשים קץ לחייה עם הנוזל אלא מצאה את עצמה שמחה וטובת לב וחשה תחושות של אושר שלא חוותה בעבר. המגורשת החליטה לעשות מעשה והגישה גביע מלא בנוזל המסתורי והמופלא למלך. המלך חווה את אותן תחושות של התרוממות רוח ועליית החשק אותם חוותה המגורשת והחזיר אותה לארמונו. ומאחר והיה במצב רוח מרומם אף ציווה על משרתיו להמשיך במשימת סגירת הענבים בכדים כדי לחלק את הנוזל לשאר יושבי חצר המלוכה בעתיד, על מנת שיוכלו גם הם לחוות את אותה תחושה נפלאה.
בין אם תבחרו להאמין לאנקדוטה הפרסית ובין אם לא, יש כמה נתונים שניתן להסיק מהסיפור על מקורות היין. ראשית כל, קרוב לוודאי שאי שם במזרח הקדום אכן פעלו חלוצי תחום היין, הן בתחום טיפוח הענבים לטובת המשקה, והן בייצורו. האזורים העיקריים בהם התחילו בייצור יין היו גיאורגיה, פרס וארמניה, שעשו זאת בערך 5,4000 שנים לפני הספירה. באותם אזורים התגלו כדי חרס ששימשו לשמירת היין ונודע שלכדים הוכנסו חומרים טבעיים במטרה לשמר את היין.כבר בתקופה זאת נעשה מסחר ביין ובענבים, וכדי החרס שונעו גם למקומות בהם הגידולים העיקריים היו שעורה וחיטה. כך למשל, במצרים העתיקה, בה לפי רישומים שנמצאו בקברי הפרעונים, סופר כי בעוד שההמון שתה משקה נחות (גרסה הקרובה למה שאנחנו מכירים כבירה) ואילו העשירים והמיוחסים שתו יין מענבים שהגיעו מאזור כנען.
המצרים קיבלו את האינפורמציה מהבבלים, שכאשר אוטמים היטב את הענבים, או כמו שאומרים בעגה המקצועית, "פוקקים" אותם בתוך כלי אטום לתקופה ארוכה, מתקיימים התנאים האופטימליים להיווצרותו של נוזל תוסס. עוד נקודה מעניינת היא טיב היין דאז. באותן תקופות לא היו שיטות מקצועיות להשבחת טעמי היין, ולכן כשדובר על יין הכוונה הייתה לנוזל סמיך ומתוק מאוד שייתכן ובימינו לא היה מתברג אפילו במעמד של יין קידוש.
האלמנט המהותי ביותר, שנותר עד ימינו אנו הוא התחושה שנוצרת אצל בני האדם לאחר שתיית המשקה. בזמן שחלה התפתחות בלתי פוסקת בצורות שימור היין, במעבר לחביות משוכללות, ושינויים במרקמו וטעמו שהפך להיות גם מריר ודליל נותר המאפיין העיקרי על כנו, כמאמר היהדות "יין ישמח לבב אנוש". בין אם בתקופה היוונית בה קשרו אותה בפילוסופיה שלמה ואף הכתירו לו אל שענה לשם דיוניסוס (ולא במקרה היה אחראי גם על הפריון, השפע ומסיבות החשק) דרך תקופת האימפריה הרומית במהלכה תנו לאל את השם בכחוס וקשרו סביבו דמות שמנמנה ונהנתנית, כלה בזמנים מאוחרים יותר. אימפריות עלו ונפלו אבל השמחה ותחושות העונג אותם חוותה המגורשת הפרסיה נשמרו בעקביות לאורך ההיסטוריה.