סיפורי יין: מסעות היין בארץ הקודש

הרומן שנרקם בין הגפן, היין וארץ ישראל ידע עליות ומורדות מראשית ההיסטוריה. מהשיכור הראשון, דרך האימפריות הגדולות, הקאמבק בזכות הברון רוטשילד, ועד למהפכת יינות הבוטיק בשנות האלפיים. גידול הגפן היה מאז ומעולם חלק בלתי נפרד מארץ ישראל ולא לשווא היא התברגה בין שבעת המינים. כדי לעשות קצת סדר בבלאגן שבמערכת היחסים הזאת קבלו הצצה לציר הזמן של היין בארץ ישראל.

נח אמנם התפרסם בזכות התיבה והמבול, אבל הוא גם גידל את הכרם הראשון והפיק ממנו יין וזוכה לתואר הנחשק של השיכור הראשון בתנ"ך. כפי שכתוב בבראשית "ויחל נח איש האדמה וייטע כרם. ויישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלו". לאחר מכן דווקא לוט, הברנש שאשתו הפכה לנציב מלח, גרם לשתייה לשוכרה להיתפס כמעשה שלילי ותרם לשפה את הביטוי "שיכור כלוט". בעקבותיו, נמנעו דאז הכוהנים משתיית יין. בהמשך, חזרו המרגלים שנשלחו לבדוק אם כדאי להגיע לארץ המובטחת והביאו עמם אשכול ענבים דווקא כסממן של שפע. עם הזמן המוניטין המפוקפק שבשתיית יין מתפוגג, והיין בתקופת העבריים הקדמוניים נקשר לשמחות ומשמש בטקסים דתיים. בימי בית המקדש, בעת הקרבת קורבנות, היה ליין היה תפקיד מרכזי. בעקבות זאת הגפן מתברגת לרשימת שבעת המינים והארץ משופעת כרמים וגתות. כל עוד ישב העם על אדמתו, עד לחורבן בית ראשון, נחשב חודש אב לתקופה בה הבשילו הענבים ובסביבות ט"ו באב, בלילות הירח המלא, נפתחו רשמית חגיגות הבציר.

הזמנים הם ימי שלטון האימפריה היוונית על אדמת ישראל וציפורי ובבית שאן משתים שנחשבים לאירועים חברתיים מכוננים. היינות אשר נמזגו באותה תקופה היו במרכז המשתה, והיו בעלי מרקם סמיך ומתוק מאוד שרחוק מאוד ממה מהיין של היום. המשתים נערכו בחסות האל דיוניסוס ולפי המיתולוגיה נהג דיוניסוס לקיים תחרויות שתיה עם הרקולס. ההילולות השפיעו גם על התרבות היהודית ושימשו השראה גם לליל הסדר כפי שאנו מכירים אותו כיום. זו הסיבה שחגיגות ערב פסח מרובות משתתפים, נמשכות אל תוך הלילה עם הרבה יין שירה ולימוד.

בשנת 324 לספירה הקיסר קונסטנטינוס מכריז על הנצרות כדת הרשמית של האימפריה הרומית. מאותו הרגע מזנק הביקוש ליין בכלל, ולזה המיוצר בארץ הקודש בפרט, והכל בזכות ישו. בסעודה האחרונה בצע ישו את הלחם והצהיר "קחו ואכלו, זה הוא גופי", ואז נטל את כוס היין ובירך "שתו ממנה כולכם, כי זה הוא דמי". בהתאמה, נסק הביקוש ליין. במאות הרביעית עד השישית חלה צמיחה מהותית בהכשרת שטחים לנטיעת כרמים, גם באזורים בהם לא הייתה חקלאות. גם בערים הנבטיות כמו עובדת, שבטה וניצנה בהן נאסר על שתיית יין בעבר, החלו בגידול ענבים ובבניית גתות. אולם באמצע המאה השביעית הופסקה החגיגה ותעשיית היין נכנסה למשבר עם השתלטותם של המוסלמים על האדמות הים תיכוניות, והחלת חוקים האוסרים על שתיית יין.

תחילת שנות השבעים של המאה ה-19. בית הספר מקווה ישראל אשר קם ב-1870 מכניס את ייצור היין לתכנית הלימודים כחלק ממגמת לימודי החקלאות. במקביל, במושבה הטמפלרית שרונה (לימים הקריה), מוקם בהשראה צרפתית וגרמנית יקב גדול המשמש לצרכים מסחריים. זמן לא רב לאחר מכן, מגיע לארץ הברון רוטשילד, שמביא ממון וחזון לייצור יין איכות על אדמת ארץ ישראל. ב-1890 מקים רוטושילד בראשון לציון את היקב הגדול הראשון ושנתיים לאחר מכן ב-1892, מקים את היקב הגדול השני בזיכרון יעקב. הממון הרב שהשקיע מאפשר ייבוא מכשור מתקדם ומומחים גדולים בתחום שמביאים מאירופה זני ענבים חדשים. יקבים נוספים מוקמים בפתח תקווה, גדרה, רחובות, ראש פינה ומוצא. ב-1896 נוסדה חברת כרמל ומקבלת מהברון זיכיון לשיווק יינותיה בעולם. ב-1902 מוקמת כרמל מזרחי שמשווקת את היין ברחבי האימפריה העותמאנית.

בשנים הראשונות של המאה ה-20 המקומיים שותים יינות המתארים את אופיו של היין בליווי שם אזור מוכר באירופה כמו למשל אדום חזק בתוספת פורט, סוטרן או דוק. בשנות השלושים והארבעים אירופה נמצאת בעיצומה של מלחמהוסובלת ממשבר כלכלי ובארצות הברית חל איסור על מכירת משקאות אלכוהוליים. ואם לא די באלה, השוק המקומי קטן בהרבה מפוטנציאל הייצור היין המקומי.

עם קום מדינת ישראל צרכן היין המקומי שומר על המוניטין הרע שלו. נעשים ניסיונות לרכב על גל קום המדינה והיינות הנמכרים מקבלים סממנים פטריוטים בשמם. למשל "יין העצמאות" או "יין העשור" יינות פשוטים באיכותם ומתוקים בטעמם.

יוזמות חדשות קמות. בתחילת שנות ה-50 האחים סגל מקימים את יקב כרמי ציון ברמלה וקוראים למותג יינות אשקלון. ב-1952 נרכש מפעל הבשמים של רוטשילד והופך להיות ליקב שלימים הופך להיות יקבי בנימינה. באמצע שנות ה-50 תנובה רוכשת מחצית מיקב פרידמן ובמהשך רוכשת את כולו. לאחר מכן נמכר היקב שעובר עוד כמה ידיים ולבסוף הוא זוכה לשם יקבי ברקן.

ב-1964 נעשה ניסיון להפיק יין איכותי ביקב המיתולוגי שבמקווה ישראל אך עלה בתוהו. במקביל קמים היקבים אפרת ויקב אשכול. באותן שנים חל איסור לקרוא ליינות על שם מקומות באירופה, אך היהודים מוצאים דרך לעקוף איסור זה וקוראים ליינות בשמות כמו פורתום ליין הפורט או שריר לשרי.

עם תחילת שנות השבעים שמות היינות מתחילים להשתנות לפי זני הענבים. בסוף האייטיז היינות הזניים הופכים להיות זרם מרכזי. אבל המהפכה האמתית מתחוללת ב-1983 כשנוסדים יקבי רמת הגולן ומחזירים לפרונט את מה שידעו כאן לפני אלפי שנים - אדמת ישראל טובה לגידול ענבים וייצור יין. יקבים אלה מוציאים יבול ראשון של סוביניון בלאן (ענבים ליין לבן) באיכות שלא הייתה כמוה בישראל. יינות החברה זוכים לתשבחות, מדליות ומעמד יוקרתי ומעלים את ישראל המודרנית על מפת היין הבינלאומית.

בסוף שנות השמונים של המאה ה-20 קמים בבתים פרטיים יקבים המייצרים יין בכמויות קטנות המכונים "יקבי בוטיק". הראשון מביניהם הוא יקב קסטל שזוכה לתשבחות בעולם. משנות התשעים ועד ימינו קמים מאות יקבי בוטיק ביניהם ניתן למצוא את בוסתן, גוסטבו אנד ג'ו, דלתון, ססלוב, תבור, צרעה, פלטר, פלאם ועוד רבים. יקבים אלה מביאים איתם עליה מהותית באיכות היין ולצד היקבים הגדולים ונדמה כי בשנים האחרונות נמצאת תעשיית היין בקפיצת מדרגה מתמדת, המהווה מעין סגירת מעגל לסיבוב הראשון והמוצלח של היין בארץ הקודש לפני אלפי שנים.