בכל פעם שמתקרב 8 במרץ נכנסים כתבי האוכל לאמוק שמלווה בייאוש מוחלט. כי הנה עברה לה עוד שנה וגם בסיכומה אי אפשר להגיד שהתווספו יותר מדי נשים לבועת המסעדנות הישראלית, שרק הופכת בכל רגע ליותר ויותר עמוסה.
העיסוק הסמי אובססיבי בחוסר הנוכחות והדומיננטיות של נשים במטבחים בארץ כבר הפך במובן מסוים לקלישאתי, וכמותו הניסיון לנתח את השאלה למה זה קורה. לכן, לכבוד יום האישה הנוכחי, בחרנו לדבר דווקא עם רימה אולברה. אחת השפיות היחידות בסביבה שניפצו את תקרת הזכוכית בזכות דחיקה הצידה של הנושא המגדרי והתעלמות מוחלטת מהקודים החברתיים של הנשים הישראליות. זהירות, ראיון שאינו פוליטיקלי קורקט.
"לקח לי המון זמן להסכים לדבר על עצמי בהקשר הזה של אישה במטבח וחשוב לי להבהיר שאני לא אוהבת שקוראים לי שפית", אומרת אוליברה בפעם הראשונה שאני מעלה את נושא הנשיות והקריירה שלה. "להגיד שפית זה מגוחך בערך כמו להגיד שף זכר. שף זה שף. חלק גברים, חלק נשים".
הרוב גברים
"נכון. אבל לטעמי, מגדר לא צריך בכלל להיכנס לפרמטרים של המשוואה הזאת. מגדר ישפיע במטבח רק אם נשים רוצות יחס שונה או הקלות. אם נשים רוצות את אותו כבוד כמו של גברים במטבח, אל תצפו ליחס מיוחד".
לאולברה (47) לא אכפת במיוחד מה חושבים עליה. היא מבהירה ללא הרף שהיא לא חושבת על עצמה כעל טובה מאף אחת אחרת אבל גם לא מתגוננת על כך שהיא תמיד אומרת בדיוק מה שהיא חושבת. בלי מסננות, ומפרספקטיבה של שלושים ושלוש שנים במטבחים.
"צר לי להגיד שכל הרעיון האידיאלי הזה שנשים אוהבות להגיד שהכול כיום שוויוני בינן לבין גברים יהיה נכון רק אם לא תבקשו הנחות שגברים לא מבקשים", היא אומרת, "אין דבר כזה כשף להגיד 'החלטתי לקחת חצי שנה חופש כי ילדתי תינוק' או 'אני צריכה ללכת הביתה מוקדם כדי לטפל בילדים'. אם את מבקשת התחשבות מיוחדת כזאת, אל תופתעי אם לא לוקחים אותך באותה רצינות כמו גבר. אם את רוצה להיות באותה רמה, אל תעלי את נושא המגדר בכלל".
איך את רוצה שאישה תלד בלי לקחת חופשת לידה?
"לא אמרתי את זה. אני פשוט חושבת שאם זה מה שהיא רוצה היא צריכה לבחור מקצוע אחר".
את לא יכולה להיות שף אם את רוצה ילדים?
"לא. אני אישה שבחרה לא ללדת ילדים אלא להיות שפית. ואני מניחה, שכשלמישהי יש ילד, הוא נמצא באופן טבעי בעדיפות הראשונה שלה. ואם כך, עשית בחירה שהמקצוע שלך הוא משני. את לא תשקיעי אנרגיה בעבודה אלא בילדים ואז את לא תהיי שפית מצוינת או הכי טובה שאת יכולה ומפה הכול נגמר".
זאת הסיבה שבחרת לא ללדת ילדים?
"מה שבחרתי זה שהדבר הכי חשוב לי בחיים זה להיות שפית, להיות במטבח ולהיות במקצוע. זאת לא הייתה בחירה קשה כי זה פשוט מה שהיה לי יותר חשוב".
ובכל זאת, על אף שדבריה כנראה יעוררו אנטגוניזם, אוליברה עדיין מבינה את ההבדל המהותי שקיים גם כיום בחלוקת הנטל של גידול ילדים בין נשים וגברים. "כששפים גברים עושים ילדים הם אפילו לא חייבים לרצות את זה. בפועל האישה עושה את העבודה הקשה ומגדלת אותם", מסבירה אוליברה, "וזה אם בכלל שפים מצליחים להחזיק מערכת יחסים. כי המנטליות של שף אמיתי היא כזאת שהאהבה הכי חשובה לו בחיים היא המטבח. ואף אחד לא רוצה להיות נשוי למישהו שהדבר הכי חשוב לו זה לא הם. כשאני שוכבת ליד בעלי בלילה, אם אנחנו לא מדברים, אני אחשוב ואחלום על אוכל. ככה זה".
את חלומותיה על אוכל מנתבת אולברה מזה שנתיים למסעדה הקטנה שלה אואזיס ברחוב טשרניחובסקי בתל אביב. היא מחזיקה שם צוות אינטימי של טבחים שהם כמו משפחה ומנהיגה ביד רמה את המטבח יוצא הדופן שלה, שהוא שונה ממטבחים אחרים לא רק בגלל האוכל הייחודי אלא רבות גם לאור הנוכחות התמידית שלה בו, מדי ערב.
"מאז שפתחנו את אואזיס לא התפשרנו ולא שינינו את הגישה", מסבירה אולברה, "הדרך שלי כשפית בארץ היא באופן כללי שונה כי אני במטבח כל החיים שלי. ובשבילי המשמעות של להיות שף היא לעבוד במטבח שלך ולא לתקוע את השם שלך על הדלת וללכת או לשבת על הבר לאכול ולשתות כוס יין ולנופף לאנשים בלי להיכנס למטבח. מי שמגיע לאכול אצלי יודע שאני זאת שאעשה לו את האוכל. כל פעם".
בהרבה מסעדות בישראל אתה לא יודע אם השף יהיה במטבח כשאתה מגיע
"אתה כן יודע. אתה יודע ש-99 אחוז מהזמן הוא לא יהיה שם", היא צוחקת, "אבל אנשים יכולים לעשות מה שהם רוצים. אני רק לא מבינה למה שמישהו ירצה להיות שף ואז לבלות את כל שאר הזמן שלו בלא לעבוד בסרביסים במסעדה שלו. למה בכלל לבחור במקצוע הזה אם ככה. זאת גם אחת הסיבות שאין עקביות באוכל במסעדות בישראל הרבה פעמים. כי השפים לא באמת שם בעצמם והטבחים שלהם כל הזמן מתחלפים. אין מצב שאתה יכול להחזיק מטבח אם אתה לא שם באופן יומיומי. במסעדה שלי אני רוצה שכל מנה תעבור תחת ידי".
אין פה הקרבה כלשהי מבחינתך?
"אני לא רואה את זה כקרבן אלא כזכות, זה מה שבחרתי לעשות עם החיים שלי. אם מישהו רק רוצה עבודה בשביל שיגיע הסוף שבוע והוא ילך הביתה ויראה טלוויזיה זה לא בשבילי. אני בחרתי במקצוע הזה באופן מודע לחלוטין".
על פי רוב השפים שלא נמצאים במסעדות שלהם באופן יומיומי אומרים שהם הצליחו להכשיר צוות שהם מספיק סומכים עליו למלא את מקומם
"זה שקר. אפילו אם הם נמצאים במטבח של המסעדה שלהם שנתיים הם עדיין לא הכשירו צוות שיהיה שם במקומם. כי בשביל להכשיר צוות אתה צריך להיות איתם במטבח ושהצוות עצמו לא יתחלף כל חודשיים או שלושה שזה מה שקורה פה בארץ. הצוות שלי נמצא איתי מאז שפתחנו לפני שנתיים והסיבה שהם לומדים היטב היא כי אני איתם במטבח כל יום".
הצוות של אואזיס מונה זוג טבחים וסטאז'רית שאולברה אימצה לאחר קריירה כהייטקיסטית ולימדה אותה את רזי המטבח. לא משנה אם כגבר ואם כאישה, כדי לעבוד אצלה צריך לעמוד בסטנדרטים גבוהים ונוקשים. "אני טמפרמנטית ומאבדת את העשתונות כשאני רואה טעויות חוזרות", מסבירה אוליברה, "אני לא חושבת שאני בוסית קשה אבל כזו שמצפה מהעובדים שלי שיעמדו בסטנדרטים שאני מציבה לעצמי".
את אוהבת לעבוד עם נשים במטבח?
"משהו בנשים הישראליות במטבחים שינה את התפיסה שלי. כי איפשהו אני כמו סקסיסטית הפוכה. בזמן שחייתי ועבדתי בארה"ב תוכנתתי לחשוב שנשים במטבח מתלוננות יותר ויש להם נטייה לרגישות ולבכי. זאת הייתה המציאות, כשרק התחלתי הייתי האישה היחידה שלא עבדה במחלקת הקונדיטוריה עד שאחרי עשר שנים במקצוע פגשתי אישה נוספת בפס החם.
אבל נשים פה בארץ הפתיעו אותי מאוד. נשים ישראליות שבאו לעבוד אצלי למדו מהר ועבדו קשה יותר מהגברים שנוטים כאן להיות יותר עצלנים ולהתלונן. אבל, בסופו של דבר תרבותית, אני יודעת שבישראל מסתכלים עלייך עקום אם אתה לא עושה ילדים. אז גם אם אני רואה טבחית טובה אני חושבת שהיא תעזוב ותלך לעשות ילדים ולהקים משפחה. אני מכבדת את הרצונות האלה, אבל גם יודעת שכשאני לוקחת מישהו לעבודה אני משקיעה בו המון זמן ואנרגיה ואני מצפה שהוא יישאר לעבוד איתי זמן מה".
אבל עזיבה מהירה מתרחשת גם אצל גברים. בייחוד היום שכל אחד רוצה להיות שף הכי מהר שאפשר
"בדיוק. זה נכון וזה קורה כי המציאות בקולינריה הישראלית היא בועה שבכלל לא משקפת מה טבחים עוברים בחו"ל בשביל להיות שף. כאן אתה יכול לעבוד שנתיים בבית קפה ואיזה אוליגרך יבוא וישקיע בך מיליונים כשאחרי חצי שנה תפשוט רגל. מאיפה שאני מגיעה, אם את לא עושה את המיטב שלך בכל רגע נתון, יש 500 אנשים אחרים שיחליפו אותך וייקחו את העבודה שלך בשנייה. אין דבר כזה להתעצל או לחתוך פינות. בישראל אפשר לעשות מה שבא לך ובגלל שגברים פה חושבים שאחרי חצי שנה הם יכולים לקום ולפתוח מסעדה משלהם הפרספקטיבה שלי לגבי עבודה עם נשים השתנתה".
לפני שפתחה את אואזיס הייתה לאוליברה קריירה ארוכת שנים כשפית בסן פרנסיסקו. מאוחר יותר היא עברה לישראל, צילמה תכנית טלוויזיה ששודרה בארה"ב והקימה מועדון ארוחות ערב מפואר לקבוצות סגורות של סועדים. "בחנתי את התגובות של אנשים ועשיתי את זה זמן מה כדי לראות שאני יכולה לעשות בדיוק מה שאני רוצה לעשות בלי לשנות סטנדרטים". עכשיו, כשראתה שהחזון הצליח, מתכננת אוליברה להעביר את אואזיס מקום בחודשים הקרובים, ללוקיישן גדול יותר. "אני מקווה שלפני יוני נמצא באזור מיקום חדש", אומרת אוליברה, "שם יהיה לי ספייס לעשות במטבח כל מה שאני רוצה ויהיה מקום ליותר סועדים".
בינתיים, טרם המעבר, לכבוד יום ההולדת של אואזיס תגיש אוליברה במהלך מרץ מבחר מנות שמשלבות חומרי גלם מיוחדים אותם הביאו לה חברים ומכרים מחו"ל כמו תערובות תבלינים מסין, ירקות חורף בוואקום מארה"ב, חומרי גלם ייחודיים מיפן ועוד. "האוכל שלי מאוד אישי", מספרת אוליברה, "אני לא מקבלת השראה מצפייה בתכניות טלוויזיה, ספרי בישול או העתקה משפים אחרים. הדברים שאני מכינה הם שלי ועברתי דרך ארוכה כדי להגיע למקום שאני נמצאת בו היום. זה גם מה שאני מלמדת את הטבחים, ללמוד להרגיש את האוכל. אמנם בדרך הם עושים הרבה עבודה שחורה אבל ככה נעשים טבחים אמיתיים. זה ממש לא עולם זוהר".
את מנפצת פה מיתוסים על חיי השפים הישראלים.
"כן. אנשים חושבים שזה מאוד זוהר וסופר כיף. אבל ממש לא הכול מהמם כל הזמן וחבל שאנשים שצופים בכל תכניות הריאליטי בישול האלה נכנסים למטבח מהסיבות הכי לא נכונות. הם רק רוצים להיות כוכבי טלוויזיה. אבל לי זה קל להגיד את זה, כי גם אם לא היה לי כסף, ואף אחד לא היה יודע מי אני, עדיין הייתי עובדת במטבח. אני פשוט אוהבת את זה, זה מה שאני".
צפו בספיישל סרטי נשים יפות וחזקות בוואלה!VOD