אם תשאלו את הסיני הממוצע לגבי העדפותיו האלכוהוליות סביר להניח שהוא לא יזכיר את יין הענבים. אין זה אומר שהוא לא אוהב אלכוהול, ההפך הוא הנכון. הסינים אוהבים מאוד אלכוהול אבל את זה המוכר למערב הם לא צרכו באופן רציף על פני ההיסטוריה, ורק בשנים האחרונות החלה להתפתח שם מודעות לשתיית יין.
ההיסטוריה של היין בסין היא בת 4,600 שנה. עוד בימי קדם המציאו הסינים שיטות תסיסה והפקת אלכוהול. בשנת 138 לפני הספירה הגיע שליח שושלת האן ג'אנג צ'יאן לאזורים המערביים, בהם פגש מקומיים שמכינים יין בעציצי קרמיקה. שם גילה ושבני עשירים מאחסנים עשרות אלפי קילוגרמים של יין אשר יכולים להספיק לשנים רבות, הוא הורה לאנשיו לרכוש מהפרסים מטע ענבים וטכנולוגיות בישול. וכך, בסמוך לשגשוגה של הגפן בפרס, היא יובאה גם לסין, כאשר גם לדרך המשי המשגשגת הייתה יד בכך. סוחרים שעברו בה תרמו לידע אודות כרמים ויקבים שהוקמו בסין אשר ביססו את תעשיית היין. באותן תקופות היין נועד לשלושה דברים עיקריים: לצורכי פולחן וטקסים, ריפוי וכמובן, הפגת דאגות.
מאוחר יותר ספגה תעשיית היין מהלומה כאשר האוכלוסייה בסין גדלה בקצב מסחרר. העניין הפך את הצורך ביין לשולי, ובמקומו הצורך במזון הפך לפקטור משמעותי. הכרמים וגידולי הגפניםפינו את מקומם לדגנים כמו אורז, סויה ותה. אותם גידולים כמעט והעלימו את הגפן לגמרי וכתוצאה מכך גם את היין.
במקומם החלו הסינים אוהבי האלכוהול להפיק משקאות אלכוהוליים מדורום שזכה לכינוי היין הלבן ומדגנים נוספים שכונו היין הצהוב, כאשר היינות הפירותיים הופקו מליצ'י ומשזיף אסיאתי. אומנם הפקת יין מענבים קלה יותר, אך הענבים הם פרי עונתי, ואילו הדגנים והפירות המקומיים הם רב עונתיים. לכן, טכנולוגיית הפקת היין מענבים לא נפוצה באותם ימים.
משקה אלכוהולי נוסף שהתחרה על ליבם של הסינים הוא הבירה, שתפסה בתרבות מקום מרכזי עד לכדי כך שבימינו נמצאת סין במקום השני בעולם בצריכת בירה. הבירה הסינית היא בעלת אחוזי אלכוהול נמוכים ברמה שמאפשרת לסינים לצרוך אותה גם באמצע היום.
תעשיית היין בסין לא התפתחה מחדש כך עד לשנת 1892. באותה שנה הטייקון הסיני Chang Bishi הקים את מפעל הייןChangyu. למפעל גויסו מומחים אירופאים אשר הביאו איתם ענבים ומיכשור מתקדם והחלו ללמד את הסינים פרקטיקות על גידול ענבים ויצור יין כפי שנעשה באירופה.
הקמת הרפובליקה העממית בשנת 1949 גרמה לכך שבסוף שנות החמישים, תחילת שנות השישים, החלו לייבא זני ענבים מבולגריה, הונגריה ומברית המועצות, ולאט לאט החלה להתפתח תרבות יין של ממש. בשנת 1975 הופנו המשאבים להפקת יין לבן יבש עד אשר בשנת 1978 יוצר וגם יוצא לקנייה מחוץ לסין בקבוק היין הלבן היבש הראשון.
תהליך הגלובליזציה שלא פסח גם על אזור הסחר החופשי של דרום מזרח אסיה גרם לצמיחת התעשייה בסין החל משנות התשעים ובשיעורים גדולים. הדבר הוביל את השלטונות הקומוניסטים לאפשר יוזמה פרטית גדולה משמעותית ממה שהונהג עד כה. כתוצאה מכך החלו עליות בצריכה, בגידול הפנימי, ברמת החיים וכן בידע ובהשכלה. כתוצאה מכך החלה צריכת היין לעלות,ננטעו כרמים רבים, ירד המיסוי על היין ועלתה כמות היין המיובאת.
מאותו רגע החלה תעשיית היין בסין לצמוח בקצב מסחרר ואף למשוך את תשומת ליבו של העולם. התעשייה החלה מחפשת וחוקרת אחר זני ענבים, תנאי הגידול האופטימליים ואת הדרכים הנכונות לייצר יין. בנוסף נכנסו לתעשיית היין בסין תווי תקן וחקיקה על מנת להעמיד יין בסטנדרטים גבוהים. כל אלה הובילו לעליה בכמות של יצרני היין ואתו לגדילה מפלצתית בקצב של 10 אחוזים לשנה.
כיום תעשיית היין המקומית תופסת כשמונים וחמישה אחוזים מהצריכה. את היתר חולקות מעצמות היין המערביות מצרפת, אוסטרליה, ספרד, איטליה, ארצות הברית וצ'ילה. סוגי היין האהובים בסין הם לרוב אדומים יבשים אך יש גם אזורים שאוהבים את היינות האדומים המתוקים. היינות הלבנים זוכים לאהדה בעיקר בקרב הקהל הנשי.
למרות ההתקדמות הענקית שעשתה תעשיית היין בסין עדיין הוא לא המשקה האלכוהולי המועדף במדינה. הסינים שומרים חסד נעורים ליין הצהוב אשר מכיל אחוזים גבוהים יותר של אלכוהול ושעושה בשבילו את עבודת ההשתכרות. עם זאת הביקוש ליין ענבים הולך וגדל וכן ההבנה בכוח הצריכה של האוכלוסייה הגדולה ביותר בעולם בכל תחומי החיים
וכן ביין מתחיל להיות מובן ומנוצל יותר במדינה ובעולם.