בקצב הסמבה: ההיסטוריה של היין בברזיל

אוהדי כדורגל אוהבים להשתכר. במשך תשעים דקות הם ממליאם את גופם בליטרים רבים של אלכוהול, אך לרוב העניין מזוהה עם בירה . ומה עושים אלה שרוצים להשתכר ממשהו אחר? לכבוד אירוע הקיץ הגדול בעולם, הצצה לתרבות שתיית היין במדינה הדרום אמריקאית שמושכת את מרבית תשומת הלב בימים אלה.

כשמדברים על יין דרום אמריקאי לרוב מתכוונים לזה אשר מיוצר בארגנטינה ובצ'ילה. מדינות אלה זכו בתהילת עולם באשר ליינות שהן מוציאות מתוכן. אך הן לא היחידות שמעורבות בתעשיית היין הדרום אמריקאית. ברזיל נחשבת ליצרנית היין החמישית בגודלה בחצי הכדור הדרומי, אך לא רבים עושים את ההקשר המיידי בין ברזיל ליין.

רוב האנשים מופתעים לגלות שבברזיל בכלל מתקיימת תעשיית יין, האסוציאציה הראשונה שעולה היא שהמדינה הזאת חמה מידי בשביל לקיים בתוכה גידולי גפנים. ללא ספק בצד הזה של יחסי הציבור לתעשיית היין המקומית, ברזיל היא לא מהמצטיינות.

לפני שנתחיל לגלגל את סיפורה של תעשיית היין הברזילאית הנה כמה דברים שחשוב לדעת על המדינה אליה נשואות כרגע עיני העולם. מדובר במדינה בעלת השטח הגדול ביותר מבין מדינות דרום אמריקה והחמישית בשטחה ובאוכלוסייתה בעולם כולו. בשל גודלה הרב היא מכילה בתוכה עשרים וארבע מדינות קטנות אשר גובלות עם כל מדינות דרום אמריקה למעט אקוודור וצ'ילה. היא בעלת סוגים שונים של אקלים, כאשר השולט ביניהם הוא זה הטרופי. אך יחד עם זאת היא בורכה באדמות חקלאיות פוריות במיוחד.

הברזילאים אוהבים אלכוהול, אבל המשקה השולט במדינה הוא דווקא הקשאסה. מדובר במשקה אלכוהולי המיוצר מקנה סוכר, אשר הגיע ביחד עם הפועלים האפריקאים שהובאו לברזיל. הוא המתחרה העיקרי של צריכת היין המקומית. פחות משני אחוז מהקשאסה המיוצרת בברזיל מיוצאת מהמדינה. מחוץ לברזיל המשקה הזה משמש בעיקר כמרכיב להכנת קפיריניה.

ההיסטוריה של היין בברזיל החלה בשנת 1532 עם הגעתה של משלחת מפורטוגל ובה השליח מרטין אפונסו דה סוזה, שהגיע במטרה להפיץ את החקלאות במושבה החדשה. דה סוזה הביא איתו את הגפנים הראשונות והחל את נטיעתם בדרום מזרח המדינה על חופה של מדינת סאו פאולו. אבל התנאים השליליים של האקלים והקרקע היו קשים מידי ולא אפשרו את המשך גידול הגפנים. למרות זאת התעקשו אנשי המשלחת להמשיך בניסיון הטיפוח וגידול הגפנים, והחליטו לנסות לגדלן באזור המישור האטלנטי. באזור זה נקלטו הגפנים קצת יותר טוב וב-1551 הצליחו אותם קולוניאליסטים לחלץ מיץ מענבי vinifera, שהיה למעשה ייצור היין הברזילאי הראשון. אך אותה יוזמה לא נמשכה לאורך זמן בשל תנאי האקלים והקרקע שלא אפשרו את גידול הגפנים. עד אמצע המאה ה-16 הקימו השליחים הפורטוגזים יותר ויותר כרמים במקומות שונים. אך לרוע מזלם, בשל בחירת מקומות בעייתיים מבחינת אקלים כמו Bahia ו- Pernanbuco הכרמים לא החזיקו מעמד.

באותה תקופה החלו מסיונריים ספרדים לטפח בהדרגה כרמים ביתר מדינות מרכז ודרום אמריקה. הם החלו לגדל גפנים באל סלבדור, באי הברזילאי איטמרקה ולאורך נהר אורוגואי. הם הביאו איתם מכשור והדרכה מתאימה לגידול הגפנים ועד מהרה אף הרחיבו את גידוליהם לטבק, כותנה ותירס. אך בשל מחלוקות גדולות עם האוכלוסייה הפורטוגזית כל אלה נעלמו.

סוג של רנסנס התחולל בתחום היין ב-1732 עם גל נוסף של הגירה פורטוגזית, שהתיישבה באזורים של ריו גרנדה דו סול. אלה הביאו איתם זנים חדשים ורבים של גפנים והחלו מייצרים יינות מאותם זנים של ענבים. אבל מחסור בטכניקות טיפוח נאותות גרמו לגידולים דלים גם הפעם. ב-1789 מחשש לפגיעה בשוק ולסכסוכים כלכלים אוסר בית המשפט הפורטוגזי את גידול היין לצורכי מסחר ומותיר זאת בסביבה הביתית בלבד. ב-1808 משפחת המלוכה הפורטוגזית עוברת לברזיל ומסירה את האיסור על גידול היין. בנוסף לזה מביאה משפחת המלוכה לפיתוח תרבות היין על ידי החדרתו לארוחות, פסטיבלים וטקסים דתיים.

ב-1814 מגיע לברזיל Thomas Messiter, האנגלי הראשון על אדמת המדינה, ואיתו זני ענבים חדשים, אשר מתפתחים בקלות בתנאי אקלים שליליים. וב- 1817 מציג Manuel de Macedo את היין הראשון של אזור ריו גרנדה דו סול ואיתו את הדרך של הפקת 45 חביות אותה תיעד לאורך התקופה. בכך זוכה לאמנה הראשונה לייצור משקאות מריו דה ז'אנרו.

ב-1860 החל בדרום המדינה באזורים של ריו גרנדה דה סול גל הגירה ראשון של אירופאים, אשר הביאו להגברת חשיבתו של גידול היין באזורים האלה. ועד מהרה החלו לגדל גפנים גם באזורים הקרובים כמו למשל ב- Santa Catarina, Campo Alegre ו-Florianpoli. אמנם היו אלה הצרפתים אשר חשבו ב-1865 על מסחור היין, אך האיטלקים, אשר להם היו המסורת והידע של למעלה מאלפיים שנה של ייצור יין, הם אלה שהשרישו את החשיבות של גידול כרמים. ב-1875 הביאו איתם האיטלקים מכשור ותוכניות מסחריות חדשות שגרמו לתעשיית היין באזור דרום ברזיל לקפיצה משמעותית. ב-1881 נרשם שיא ייצור של 500,000 ליטרים של יין בריו גרדה דו סול.

עד תחילת שנות השישים של המאה הקודמת לא נרשמו שיפורים גדולים בתעשיית היין, ותשומת לבה של האוכלוסייה המקומית לא הייתה נתונה ליין המיוצר במדינה. דבר זה הניע את מדינת גרנדה דו סול לפתוח בקמפיינים שמטרתם הגדלת יבול ואיכות, בעיקר על ידי החלפת הזנים האירופיים בזנים אמריקאים. בהמשך, בשנות השמונים נעשו קמפיינים מוצלחים שעיקר מטרתם הייתה קידום צריכת היין הברזילאי המקומי. עם הכנסת שיפורים נוספים בטכניקות ובמכשור הקיימים, החל היין הברזילאי לזכות להתעניינות גם מחוץ לברזיל.

ב-1995 מצטרפת ברזיל ל-" Office International de la Vignee du Vin" ארגון אשר מטרתו להשיג הכרה בינלאומית, על ידי תמיכה מדעית וטכנית המבטיחים שיפור באיכות של היין המקומי. ובכך למעשה מתבססת תעשיית היין הברזילאית. כיום יש למעלה מ- 87,000 דונם של כרמים הממוקמים במדינות ריו גראנדי דו סול, סנטה קטרינה, פאראנה, סאו פאולו, מינאס ז'ראיס ופרנמבוקו. ריו גרנדה דו סול אחראית על 90 אחוזים מהיין המופק במדינה. וסוגי היינות המופקים כוללים: יין לבן: ריזלינג Italico, Malvasia, סוביניון, סמיון, שרדונה, Gewurtztraminer, פינו ביאנקו ומוסקט. יינות אדומים: מרלו, קברנה, סוביניון, קברנה פרנק, Gamay, סירה,Tannat, פינו נואר, וגם נביולו וברברה. וגם יינות מבעבעים. למעשה כיום כל סוגי היין המופקים ביתר העולם מופקים גם בברזיל.