ים בלי דגים: מה אנחנו יכולים לעשות כדי להציל את הים?

החורף אמנם נחשב לעונה הטובה ביותר לדיג אבל ישראל נמצאת בדרך למדבר ימי. אז מה אנחנו יכולים לעשות כדי שישארו דגים בים גם בעוד עשר שנים?

  • דגים
עז תלם
אוכלוסית דגי הים בחופי ישראל הולכת וקרבה לקריסה מוחלטת (צילום: shutterstock)

תקציר הפרקים הקודמים: בשנים האחרונות אוכלוסית דגי הים בחופי ישראל הולכת וקרבה לקריסה מוחלטת. דיג יתר בשיטות הרסניות, במקביל לחוסר אכיפה של תקנות דיג, ועלייה בביקוש לדגים מצד הציבור, הביאה למצב שהמילים אסון אקולוגי רק מתחילות לתאר.

אוכלוסיות מסוימות של דגי הים ירדו ב-50% ויותר, כשהדיג המוגזם לא פוגע רק בדגים שמגיעים לחנויות או למסעדות, אלא גם בשלל מינים חשובים חשובים לבריאותה של המערכת האקולוגית כמו כרישים, דולפינים וצבי ים. ביולי שנה שעברה הגיש החברה להגנת הטבע הצעה לרפורמה בחוק, שנמצאת על פתחו של משרד החקלאות. בכתבה הקודמת שעסקה בנושא שפורסמה במרץ האחרון, נראה כי לא חלה התקדמות משמעותית בקידומה.

מעבר לאתגר הבירוקרטי, אחד האתגרים העיקריים בדרך לשינוי המצב הנוכחי הוא של הסברה ומודעות, ובכתבה זו יצאתי לבדוק מה האדם מן השורה יכול לעשות כדי לדאוג לכך שבעוד 10 שנים עוד יהיו דגים בים.

טוב לדעת (תוכן מקודם)

איסטנבול פתוחה - מרחק שעה מפתרון טבעי וקבוע להתקרחות נשית

חברת איילת גייר
לכתבה המלאה

טובעים בבירוקרטיה

"הקנס המקסימלי היום עומד על 4000 ש"ח, קנס שלא מרתיע ולא מזיז. כל פקודות הדיג מגוחכות, מדברות על לא לדוג עם פצצות ורימוני יד או רעל, דברים שעברו מהעולם"

מסעי מתחיל אצל אלון רוטשילד מהחברה להגנת הטבע, ואצל אלעד אמיתי, דייג ספורטיבי ושף שמעביר סדנאות ושעורים בנושאי דגים בקורסים של משרד התמ"ת ובבית הספר לבישול דן גורמה.

אלעד, מה שלום ענף הדיג היום?
אי אפשר כבר לקרוא לזה ענף, זה בקושי גבעול. צריכת דגי הים המקומיים מגיעה רק לכ3% מצריכת הדגים הכללית בישראל, כך לפי הנתון האחרון שקיבלנו ממשרד החקלאות.

ספר לי על הרפורמה שאתם מנסים לקדם.
"פקודות הדיג נכתבו בשנת 1937, עוד בימי המנדט הבריטי. העדכון האחרון היה בשנות ה80, בו הקנס עודכן מלירות לשקלים. הקנס המקסימלי היום עומד על 4000 ש"ח, קנס שלא מרתיע ולא מזיז. כל פקודות הדיג מגוחכות, מדברות על לא לדוג עם פצצות ורימוני יד או רעל, דברים שעברו מהעולם, מתירות דיג בחוף לצורך דגי פיתיון, שזאת פרצה נוראית בחוק. יש 30 סעיפים ברפורמה שמתייחסים לדיג ספורטיבי וגם מסחרי".

רוטשילד מרחיב: "עיקר הרפורמה מוכוונת כלפי דיג המכמורות, שאחראי ל65% מהדגה הנשלית מהים. מתוך הכמות הזאת, חצי היא שלל לוואי, שנזרק מת חזרת למים. מתוך מה שמגיע לחוף, 70% הם דגים שלא הספיקו להתרבות. תוסיף לזה 10 דולפינים מתים בשנה, למעלה מ-1000 צבי ים, ואת זה שהם חורשים והורגים את הקרקעית – ואתה מקבל את המקור העיקרי לבעיות. בשורה התחתונה, אנחנו רוצים לגרום לדייגי המכמורת להחזיר את המפתחות ולהשבית את הספינות, ובתמורה שיקבלו פיצוי הולם כמובן. זהו לא נושא מקומי אלא משהו שמוסכם ומקודם על ידי הOECD, ומגובה בכל ראייה שאפשר לחשוב עליה: כלכלית, אקולוגית, ביולוגית ומחקרית".

הקמפיין לקידום הרפורמה פועל תחת השם "דגים באחריות" בשיתוף החברה להגנת הטבע. את הפרויקט מרכז רוטשילד מזה שלוש שנים. עם תקציב מוגבל ומעט גיבוי, אנשי "דגים באחריות" תוקפים במספר חזיתות, העיקרית שבהן היא הבירוקרטית, כשחזיתות ההסברה לקהל הדייגים ולציבור הרחב צוברים תאוצה בימים אלו.

אמיתי ורוטשילד מפנים את האצבע לחוסר קידום הרפורמה אל משרד החקלאות, לפי אמיתי: "אני חושב שהבעיה הכי גדולה פה היא משרד החקלאות. עזוב שהפקודות לא מעודכנות, הן פשוט לא נאכפות. חמישה פקחים על 137 ק"מ של חופים עם שתי סירות בלבד (לא כולל שמורות טבע). משרד החקלאות מחזיק את הרפורמה כבר שנה. מנכ"ל משרד החקלאות מעכב אותנו ולא מזיז אותנו לשר, וזה פשוט משחקי אגו על חשבון האקולוגיה והסביבה. התרחיש שיש כרגע הוא אבסורד בהתגלמותו. אי אפשר לחשוב על משהו יותר מגוחך".

צריכת דגי הים המקומיים מגיעה רק לכ3% מצריכת הדגים הכללית בישראל (צילום: shutterstock)
מסגרת הפעילות הופקו סרגלים לדיג ספורטיבי, שמבהירים לדייגים מה הגודל המינימלי לשמירה של דג מסוים

הפרויקט מקדם כרגע מסלול 'עוקף' למשרד החקלאות, בדמות הצעת חוק מקבילה להצעת הרפורמה, עליה חתומים 30 חברי כנסת מכל קצוות הקשת הפוליטית, החל ממשה גפני מיהדות התורה ועד תמר זנדברג ממרץ.

מתוך ראייה שגלגלי הבירוקרטיה טוחנים לאט מאוד, מרכז הארגון מאמצים להסברה לדייגים חובבים, או דייגים ספורטיביים, בדמות קוד הכבוד, עליו חתמו עד כה כ-1700 דייגים מכל הארץ. עיקרי הקוד מדברים על איסור דיג של מינים מוגנים, הקפדה על גודל מינימלי, עידוד לתפיסה ושחרור של דגים, כמות דיג מקסימלית של לא יותר מ5 ק"ג של דגים (לא לצאת חזירים, לפי רוטשילד), והפסקת דיג במהלך עונת הרבייה. במסגרת הפעילות הופקו סרגלים לדיג ספורטיבי, שמבהירים לדייגים מה הגודל המינימלי לשמירה של דג מסוים, וכן מקיימים הרצאות ופאנלים לדייגים מסחריים וחובבים.

אבל לא רק בדייגים והממשלה תלויות עינינו. שינויים קטנים בבחירות היומיומיות שלנו: צרכנים שאוהבים דגים, ושל השפים במסעדות שמגישות אותן, יכולים לחלחל למעלה ולגרום למערכת להשתנות לטובה.

המודל האמריקאי

ספינות הפיקוח הבודדות שפועלות כאן לא עושות הרבה. הממשלה לא משקיעה בזה מחשבה. מבחינתה שלא יהיה פה דיג

בארצות הברית נחקקו תקנות דיג חמורות שנאכפות בקפידה. באלסקה, מסוקים של פקחי דיג מנטרים את שטח הים. במדינות אחרות בה, פקחים מנהלים פשיטות על בפינות דיג, עולים לסיפון ומודדים כל אחד מהדגים. כל דג שחורג מהגודל שנקבע מזכה את הדייג בקנס של כמה מאות דולרים – ובחישוב מצטבר הקנס יכול להגיע למאות אלפי דולרים בפשיטה אחת, מה שהופך את הדיג הזה למאוד לא משתלם לאלו שמבצעים אותו.

אבל לא רק בתקנות יש מה ללמוד מהאמריקאיים. בשנת 1999 הקים האקווריום של מונטרי ביי ארגון שנקרא seafoodwatch , עמותה שפועלת מתרומות ומוקדשת לחינוך הציבור על צריכה נבונה של דגים. בנוסף, הארגון מממן מחקר מדעי במטרה לקבוע ולזהות אלו זני דגים במצב טוב ומאילו זנים צריך להימנע.

שילה באומן, מנהלת היוזמות הקולינריות והאסטרטגיות של הארגון, מסבירה במייל את עיקר פעילותם:

"אנחנו עובדים באופן אסטרטגי בשלוש רמות קהלים שונות:
1. צרכנים, דרך אירועי מזון ויין, מדריכי כיס (שיותר מ-50 מיליון מהם הודפסו וחולקו), האתר שלנו, אפליקצית סמארטפון שנקראית seafood watch (שהורדה יותר ממיליון פעמים) ודרך מדיה חברתית.

2. שפים, אותם אנו מעודדים להשפיע על הלקוחות והספקים שלהם, מקבלים מאיתנו מידע דרך אירועי מזון ויין, ניוזלטר וסמינרים שמועברים אונליין (webinar). הארגון גייס שפים מוכרים מאוד כמו ריק בייליס, ריצ'רד בלייס, וטום דאגלס, ביחד עם קרוב ל-40 שפים נוספים מכל רחבי ארצות הברית.
3. חנויות דגים ועסקים שעוסקים במכירת תוצרת מהים, שגם הם מקבלים מאיתנו מידע דרך סמינרי רשת, אפליקציה וניוזלטר"

מכל אחד מסעיפים אלו אנחנו יכולים ללמוד, ויש כאלו שלא מחכים שמישהו יסביר להם, אלא לוקחים את המושכות לידיים. עם מעט מאוד הכוונה וכמעט בלי תמיכה מגורם ממוסד, שפים בודדים בישראל בחרו לשים את נושא הדגה הברת קיימא במרכז שגרת חייהם. כך למשל השף איל לביא (רוקח 73, רוקח שוק, רוקח ים) הסיר לחלוטין את הטונה מהתפריטים שלו וכבר מספר שנים שלא עובד עם דגי בייבי למיניהם.

כדי לשמוע עוד על מה שפים יכולים לעשות בחלקה שלהם כדי להביא שינוי, ראיינתי שני שפים – אחד עם מסעדה שוקקת בלב תל אביב, והשני ממסעדת דגים מהמובילות באשדוד.
גיא גמזו, שף מסעדת אריא בתל אביב, החל בשנה האחרונה ובהדרגה להוציא מהתפריט שלו דגים שצריכתם פוגעת באוכלוסיית הים.

איך נחשפת לנושא?
קצת לפני שפתחתי מסעדה הרגשתי שאני צריך להכיר את צד הספקים, ונכנסתי לטיב טעם, בתור סוכן מכירות, ללמוד ולהכיר את השוק. במהלך חצי השנה בה עבדתי שם נצמדתי לעולם הדגים: עבדתי שלוש פעמים בשבוע בדלאל – שוק הסיטונאי של הדגים ביפו, ושם קל לראות את הבעיה של הדגים: מה שיש זה דגים קטנים ממש, וגם אם יש דגים גדולים, אז הספינות מוכרות אותן ישירות לדייגים ומשם לשפים במטרה להשאיר את המחיר של הדג נמוך (שלא ינסוק במהלך המכרז. ע.ת.).

ספינות הפיקוח הבודדות שפועלות כאן לא עושות הרבה. הממשלה לא משקיעה בזה מחשבה. מבחינתה שלא יהיה פה דיג; על דגים מיובאים הם גוזרים מס יבוא ולכן יותר משתלם להם להתמקד בתחום הזה, ויש לייבוא דגים לארץ תקנות מהחמורות בעולם, ומיסים לפי משקל. זאת לא מדיניות מוצהרת אבל ככה זה נראה בשטח.

איך הנושא של הקפדה על דגה ברת קיימא בא לידי ביטוי במסעדה שלך?
אני אישית לא עובד עם דגים קטנים, שיש להם פוטנציאל לגדילה (מלבד ברבוניות, סרדינים ואנשובי שהם מטבעם קטנים), למשל החלטתי שאני לא קונה אינטיאסים קטנים, פלמידות קטנות, פארידות בגודל מנה. יש דגים כאלו שמעלים אותם לספינה במשקל 100 גרם דג. אם היו נותנים לדגים האלו עוד חודש בלבד הם היו מגיעים למשקל של קילו ואולי יותר. ואם שנה אז בכלל. בתור שף צריך ללמוד את העונתיות כדי לעבוד ביותר יעילות.

. דג פופולרי שבסכנה. פילה לוקוס (צילום: נמרוד סונדרס)

צוק איתן לדגים

"ברגע ששפים יבואו מהצד שלהם ויגידו: לא עובד עם בייבי פלמידות ובייבי אינטיאסים, זה יעלה לדייגים"

גמזו מאיר עין לתופעה מעניינת – שמספיקה הפסקה קטנה של הדיג בשביל לסייע לאוכלוסיות להתאושש. "בזמן חמישים הימים של מבצע צוק איתן יצאו פחות לדוג, כי היה פחות ביקוש מהמסעדות. בתום המבצע עולם המסעדנות חזר להתאושש, והיו לא פחות מ-250 ארגזים של דגים בדלאל, עם לוקוסים גדולים, פלמידות, ושפע ענק של דגים. זה שפע שממש לא רואים בשגרה, במיוחד לא ביפו, וזה נותן פרופורציה לגבי מה רגולציה נכונה על הדיג תוכל לעשות. לא רק אני אומר את זה. לפני כמה שנים הייתי במרמריס שבטורקיה. בעונת החורף אסור לדייגים לדוג במשך חצי שנה. כשאתה מגיע בקיץ יש שם סחורה מדהימה. אותו דבר ביוון – דגים כדי לחיות, לא דגים כדי למכור. התפיסה הזאת קיימת רק בארץ: לכאורה, ככל שאתה דג יותר תעשה יותר כסף. סיפור דומה עם הסיגלית – זן הלובסטר המקומי, שהוא מוגן בארץ וקרוב להכחדה, מוגש במסעדות בלי חשש והיסוס. בטורקיה לעומת זאת, הלובסטר לא נחשב נדיר וגם לא נחשב מעניין – כי עומדים בחוקים, נותנים לאוכלוסיה להתאושש וזה עושה הבדל".

אז מה אתה מציע?
"תמיד אפשר למצוא פתרון. נכון לעכשיו, הפתרון המיידי הוא לעבוד יותר עם יבוא. ברגע ששפים יבואו מהצד שלהם ויגידו: לא עובד עם בייבי פלמידות ובייבי אינטיאסים, זה יעלה לדייגים – הם ישארו בלי כלום ויגרדו את הרצפה. אז אולי תקדימו תרופה למכה. אחרי הפסקת דיג של שלושה חודשים, לא יהיו יותר בייבי פלמידות, אלא פלמידות גדולות ובריאות של שלושה ארבעה קילוגרמים, במחיר הגיוני. אנשים באים למסעדה ושואלים למה דג עולה כל כך הרבה כסף – הסיבה לכך היא שהדגים יקרים. היבוא, בלאי, והמחיר שלהם למסעדה.

כשיש שפע, אז הכל משתנה: אם אתה כאדם פרטי תלך לקנות לוקוס, יעלה לך 150 קילו לעומת חצי ואפילו שליש מהמחיר בעבר, זה מלמד על המצב היום.

לוקוס הוא אולי אחד הדגים הכי פופולריים שיש. איך זה שהוא כל כך נפוץ בתפריטים אם הוא בסכנה?
היום אין הרבה לוקוסים מקומיים. 80% מהלוקוסים שיש בארץ הם לוקוסים מיובאים, מבריכות במצרים או בסנגל למשל. לא יכול להיות שכל המסעדות עובדות עם לוקוס מקומי, כי אין פה מספיק. מי שקונה את זה פה משלם יותר מהייבוא. גם אם היה לוקוס, הוא לא אמור להיות זמין באופן קבוע ורצוף. יותר מזה, השנה נעלמה כמעט הטונה. לא היה טונות באזור שלנו. בעבר היה שפע של טונות, והיו מוכרים אותן בכלום כסף. היום הן מחזה נדיר בים שלנו, אלא בעונה מסוימת בקיץ, בה יש זרמים חמים עם אנשובי שמביאים אותה.

יש שפים שטוענים שכל הדגה עליה מוותרים בישראל מגיעה בסוף למגזר הערבי, אז מבחינתם אין טעם להקפיד ולשמור. מה דעתך בעניין?
דעתי היא שלא צריך לעצום עיניים. זה לא עובד ככה. אני הורדתי את ה-20 קילו בשבוע שאני לא קונה יותר. גם אם הוא יוציא וימכור למגזר הערבי, אין שם מספיק ביקוש. אם זה לא בדרך אכיפה, תחנך את הדייגים דרך הביקוש.

האם זה פוגע לך בהכנסות?
ממש לא. אני משלם קצת יותר. אני לא אומר לך שלא, אבל אני יכול לעשות את הרווח שלי על ידי הפחתת הפוד קוסט (עלויות חומרי הגלם, ע.ת.) ממצרכים אחרים.

האם זה נושא שאתה מפרסם? הלקוחות יודעים על זה?
לא. אני לא רץ ומספר על זה. זאת הדרך שלי, ככה אני מאמין. אנשים שקרובים אלי יודעים את זה, השותפים שלי שואלים אותי למה אני לא עובד עם דגי הבייבי ואני אומר להם פשוט שלא רוצה. בתור ילד, אני זוכר שראיתי איך מוכרים לוקוסים קטנים של 200 גרם, ואתה חושב שזו דרכו של עולם. היו משתמשים בהם, מטגנים, וזה היה זול. את זה ראיתי בטיב טעם, שהתחילו לייבא לוקוסים קטנים, שאלתי אותם: למה נותנים לזה יד? אתם מרוקנים את הדגה מאזור שונה. ובעקבות כך הם הפסיקו לייבא אותם. כל אחד, בסופו של דבר, עושה מה שטוב לו. לי טוב לראות את הדגים הגדולים והבריאים מאשר לראות דגים קטנים וחמודים, בלי הרבה בשר, מתים לך בתוך ארגז. חבל עליהם.

יש דגים שלא תעבוד איתם?
"אני לא מתקרב לזנים מוגנים ודגים קטנים, ומשתדל לעבוד עם מה שיש. אני עובד עם טונה צהובת סנפיר, דגי מוסר ודגי חרב, כולם מיובאים. בעונה, כשיש קלמרי אני מקפיד לא לעבוד עם קלמרי קטן, למרות המחיר הזול. המצב עגום כרגע, זה צריך לבוא מאיתנו ו מהלקוחות. סועד שרואה בתפריט בייבי אינטיאס ולא יקנה אותו, המסר יעלה לשפים שיפסיקו לקנות אותם, ואז הדייג לא יוציא אותו מהמים".

יש אנשים שנוח להם לקנות לוקוס או אינטיאס קטן
"מתי בפעם האחרונה ראית בחנות דגים בייבי סלמון? לא ראית, כי אין, וכמו שאפשר לקנות פילה סלמון, ולקבל עליו את מלוא המחיר, בלי פחת בדמות ראש ואידרה, כך גם נוכל לעבוד עם דגים מקומיים. כשהדגים יהיו גדולים יהיה קל לעבוד איתם. יהיה יותר שפע ויהיה יותר שפוי. צריך לשנות את התפיסה. אני לא מדבר על הממשלה, שלא יאכפו. אני מדבר עלינו, צעדים קטנים שבטווח הרחוק יעשו הבדל גדול".

השינוי מגיע מהדייגים (צילום: רויטרס)

חינוך דרך השירותים

יחי זינו, שף מסעדת פסקאדו באשדוד, מקפיד על נושא הדגה ברת הקיימא כמעט מיום פתיחת המסעדה שלו, לפני חמש שנים וחצי. את המסעדה הקים בשותפות עם משפחת ז'אנו, משפחת דייגים מהותיקות והמוכרות באשדוד ובכלל בארץ.

יש לך משפחת דייגים בשותפות. אז למה בחרת לצמצמם את המבחר שלך?
תמיד העדפתי לא לפגוע בפרנסה שלי: לא נראה לי הגיוני לקנות אינטיאסים קטנים ואז לבכות למה אין אינטיאס גדול.

היה לך במי להיעזר?
הדבר הראשון שעשיתי היה לפנות לחבר ממשרד החקלאות, ושאלתי אותו מה הדגים שצריך להתייחס אליהם, מבחינת גודל ועונתיות. לפני חמש שנים היה הרבה פחות מענה ומידע זמין. פה בים התיכון יש גם בעיה של זנים שהגיעו מתעלת סואץ: פלמידות וזני ברבוניות למשל, והחבר עשה לי סדר והסביר מה מותר ומה אסור.

מה המצב בשטח כרגע?
מה שהכי מפתיע לדעתי, הוא שהשינוי מגיע מהדייגים ואנשי ים שאכפת להם. אני רואה את החברים שלי שדגו, והרבה שנים לא הקדישו תשומת לב למה וכמה הם מוציאים. לפעמים אתה מחכה שיבוא השוטר ויגיד שאסור. ולפעמים כשהשוטר לא בא אתה אומר: אולי אני אפסיק ולא אחכה לשוטר. אתה רואה שיש אכפתיות – העיניים ברשתות (החורים של הרשת, ככל שהחורים האלו יותר גדולים, דגים קטנים יכולים להימלט ממנה. ע.ת.) הולכות וגדלות. ללא שום חוק וללא שום פיצוי, הדייגים מבינים שהמדינה לא תשמור עליהם ומתחילים לשמור על עצמם.

נושא נוסף זה הטונות – בעיקר טונות כחולות סנפיר, שפעם לא דגו אותם ועכשיו התחילו, מבאס לראות אותן קטנות: בגודל 3-4 קילו. זה אולי נשמע גדול בהשוואה לדגים אחרים, אבל ברגע שאתה מבין שרק כשטונה כזו מגיעה לגודל של מטר ושמונים היא מתחילה להתרבות, אתה מבין איזה חטא אדיר זה להוציא אותה מהמים במשקל של קילוגרמים בודדים. אני שמח שבאשדוד יש דייגים שמקפידים על זה.

הלקוחות יודעים על עניין הדגה ברת קיימא? זה נושא שעולה?
הם יודעים כשמגיעה תקופה עונתית. אני מגיש במסעדה מנה של בטן טונה, וכשמפסיקה העונה אני מוריד מהתפריט, למרות שאני יכול לעבוד עם טונות מיובאות. ככה הלקוח מבין שיש דבר שנקרא עונתיות. בדלת של השירותים תליתי את הערך מוויקיפדיה בנושא טונה שמסביר על העונתיות. עם הזמן, גיליתי שזה תופס לא רק בדיג אלא גם לירקות, כמו לחפש ארטישוק באמצע הקיץ. משהו עונתי זה הדבר הכי יפה בעולם.

הלקוחות נחשפים לעניין גם דרך הבייבי לוקוס: דג שאנשים נורא אוהבים ומבקשים במיוחד, כי הם יודעים שהבעלים הוא דייג. כשהלקוחות שואלים למה הוא לא בתפריט, התשובה פשוטה: לוקוס פחות מקילו – כזה שעבר לפחות הטלה אחת (כך אמרו לי ממשרד החקלאות) אני לא מחזיק פה. 99% מהלקוחות מזדהים, מעוניינים לשמוע וללמוד ואחוז בודד אומר שלא מעניין. רוב האנשים פשוט לא מודעים לבעיה.

האם הבחירה הזו פוגעת לך בהכנסות?
לא. אפילו להפך. כשאתה עובד עם דג שלא בעונה, אז האיכות תהיה פחות מוצלחת ממשהו שנמצא בעונה. המנה שמגיעה ללקוח יותר טובה, והוא נהנה יותר. אני גם משתמש בחלקים של דגים שבדרך כלל זורקים: מראשים של מוסר ולוקוס אני עושה לא רק צירים אלא גם מנות כמו שווארמה, את הסנפירים אנחנו מטגנים ומגישים כקישוט שאנשים מאוד אוהבים, ביצי דגים נכנסות אלינו לתבשיל – כמו דג מרוקאי. ביצי בורי אני כובש ועושה מהן בוטרגה, מעור של סלמון אני מכין סלט וכן הלאה. אלו מנות שמאפשרות למצות את המקסימום מהסחורה.

האם יש דגים לא מוכרים שאתה מציג ללקוחות?
אני דואג לחשוף את הלקוחות לדגים לא מוכרים, מה שנקרא דגים זולים. כך אני עובד עם דגים כמו סרגוסים, סקומברי – דג קטן וטעים, בן גוריון, שזה דג מדהים עם עונה קצרה, טרולוסים, טרחון. אני משתדל לעבוד עם הדגים שלא רואים בכל מסעדה, כי כשיש בתפריט דגים לא מוכרים הוא נהיה יותר מעניין.

השמות אלו ישמעו זרים להרבה חובבי דגים. למה לדעתך לא רואים אותם בחנויות?
הרבה פעמים לבעלי החנויות יותר קל למכור דניס מבריכות, כי הם יודעים שיהיה להם אותו גם שבוע הבא. זאת תרבות צריכה הרסנית, שלא מחנכת את הלקוח על העונתיות וכל האפשרויות שעומדות בפניו. מבחינה כלכלית, למוכר דגים הרבה יותר משתלם למכור לך לוקוס ב-180 ש"ח במקום להביא סרגוס שימכר לך ב-30 – אותו זמן עבודה ויותר רווח. לצערי העולם עובד לפי כסף. כשזה יגיע לכסף לאנשים יהיה אכפת. הכל מתחיל ונגמר בכסף.

לא רואים בכל מסעדה. דג דקר (צילום: ShutterStock)

מדריך לצריכה חכמה של דגים

הדבר הכי חשוב שצרכנים מן השורה יכולים לעשות, הוא לשאול במסעדות ובחניות מה מקור הדג ולהימנע מהדגים שברור שצריכים עדיין לשחות ולגדול בים.

אלעד אמיתי מסביר: מרבית הדגה שאנו נתקלים בה בשווקים היא דגה מיובאת, ממדינות כמו: יוון, קפריסין, מצרים, סנגל, אפילו אוסטרליה. בשווקים ניתן למצוא לוקוסים מסנגל ומצרים (גידול בריכות) ב"משקל מחבת" בשפת הדייגים של כ-800 גרם. אלו דגיגים צעירים שטרם הגיעו לבגרות מינית, אך כיוון שגודלו בבריכות אין פסול מלהשתמש בהם. עם זאת, חשוב לשאול ולוודא, כי חלק מהלוקוסים נידוגים מהחוף, מה שאומר שבקנייה לא חכמה אנחנו מדלדלים אוכלוסיית דגים של מדינה אחרת.

דגי בריכות או מחקלאות ימית הם המוסר, הבס, הלברק, הדניס והבורי, אליהם חוברים דגי הבריכות: מושט, קרפיון, פורל וברמונדי.

לפי אמיתי, אין מידע מדעי מספק בעניין הגדלים והמשקלים המינימלים עבור צריכה של דגי ים והמידע המובא כאן מבוסס על ידע מצטבר ומניסיון הדייגים הספורטיבים ברחבי הארץ, ונשאב מפורומים רבי משתתפים. התפיסה המקובלת מאחורי הגדרת גודל מינימלי הינה: דג שעבר מחזור רבייה ראשון.

כיצד יודעים? הדייגים הספורטיבים דגים לאורך כל השנה ומעלים דגים ממינים רבים. בעונות הרבייה הזכרים מלאים בחלב והנקבות מלאות ביצים, לחיצה עדינה על בטנו של הדג גורמת להפרשת הביצים או החלב. במקרה ואין ביצים או חלב בפרט מסוים במהלך עונת הרביה, משמע שהדג צעיר.

כמו כן, מתייחסים לפוטנציאל הגדילה של הדג. מינים כמו אינטיאס ופלמידות גדלים מהר, ובתוך חמש שנים דג אינטיאס יכול להגיע למשקל עשרות קילוגרמים. משמע שגם במשקל של קילוגרם אחד הדג עדיין צעיר ורחוק ממיצוי פוטנציאל הגדילה. מנגד, דגי הדקר (לוקוסים) גדלים בקצב מקסימאלי של ק"ג בשנה, ומגיעים למחזור רבייה ראשון רק לקראת השנה השלישית.

ברשימה הבאה מצוינים מספר מיני דג ים פופולריים, לצד המשקל המינימלי עבורם והתקופה בשנה בהם הם הכי מומלצים לרכישה.

פלמידה לבנה - 1.5 קג ספטמבר- ינואר
טונית (פלמידה אדומה/בוניטו)- 1.2 קג- דצמבר- פברואר
טונה אלבקור- 2.5 קג אפריל מאי
אנטיאס- 3 קג- נובמבר- מרץ
גומבר טורפני (לופר)- 800 גרם מרץ- מאי+ אוקטובר נובמבר
פארידה 800 גרם- נובמבר- פברואר
לבט (בן משפחה של המוסר) 1.5 קג דצמבר- מרץ
מוסר מלכותי- 1.5 קג אפריל- יוני
סיאנס- 1.5 קג - דצמבר- מרץ
לברק ים (בר ים)- 1.2 קג נובמבר- אפריל
דקר- לוקוס(לבן, אדום, חאפש)-.2.5 קג
ברקודות- 1 קג
מליטות- 500 גרם
טרחון- 700 גרם


תגובת משרד החקלאות

"משרד החקלאות ופיתוח הכפר מכיר במצבו המדרדר של משאב הדגה בים התיכון ובמיוחד באזור המזרחי שלו. לאורך העשור האחרון פעל המשרד במדיניות של הקפאה מוחלטת של צי הדיג המסחרי, ולא התיר הוספה של ספינות דיג נוספות אל הצי הקיים. ברור לנו כיום כי פעילות זו לא היתה מספקת בכדי להתמודד עם ההידרדרות המתמשכת במשאב הזמין, בין היתר בשל תהליכים שאינם בשליטתנו, וישנו צורך בפעולות נוספות ומעודכנות בכדי להביא לשיפור המצב ובזמן הקצר האפשרי. המשרד עוסק בימים אלו ביתר שאת לביצוע פעילות בשלוש דרכים במקביל:

1. הרחבת פעילות האכיפה והפיקוח, גם תוך כדי שילוב כוחות עם יחידות אכיפה נוספות, בכדי להקטין את העיסוק הלא חוקי בדיג ולאכוף את חוקי הדיג הקיימים.

2. הכנת תקנות דיג חדשות המגבילות חלק מהפעילות בים והקטנת הפגיעה בערכי טבע, מתוך כוונה לשמור על דיג מסחרי וחובבני בני קיימא. בנוסף לכך מקודמות תקנות המסדירות את הדרישות הווטרינריות של ענף הדיג והגדרות של אזורים אסורים לדיג בשל חשד לזיהום, בכדי להגביר את הפיקוח על איכות ובריאות הדגים היוצאים מן הים בדרכם למסעדות ולחנויות.

3. המשך פעילות מבוקרת ומידתית לצמצום של צי הדיג המסחרי בכדי להתאים במידת האפשר את היקף הפעילות למשאב הזמין והאיכותי של הדגים בים, כל זאת בשילוב של הגברת איסוף המידע ולימוד מתמשך, בכדי לאמוד באופן מדויק יותר את המצב העדכני והמשתנה של משאב הדגה בים.
פעולות אלו נמצאות בשלבים של ביצוע ותכנון מתקדמים, מתוך כוונה שכבר במהלך השנה הקרובה, יכנסו מגבלות ותקנים חדשים מחד, והגברת האכיפה מאידך. השילוב של פעולות אלו, יחד עם הגברת המודעות בקרב ציבור העוסקים בענף זה, הן כפרנסה והן כתחביב, יוכלו להוביל בתהליך רציף ומבוקר לשיפור מבורך במשאב הדגה הזמין באזורנו.
ראוי לציין, כי מעבר לפעולות אסדרה (רגולציה) בהן עוסקת הממשלה, יש מקום לציין לטובה את העלאת המודעות בנושא וקידום פעולות התנדבותיות אשר מובלות בשנים האחרונות על ידי גורמים שונים, מתוך דאגה למצב ובכדי לסייע בידי הממשלה להוביל למודעות גבוהה בקרב הציבור הרחב והפעילים בענף".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully