לוף כיד המלך

שרון היה נער גדול מימדים שמימדיו לא קטנו עם השנים, כמעט עד יומו האחרון. בתחילת שנות ה-50, כשפיקד על יחידה 101, המטבח הצבאי של אותם ימים ייחל לשדרוגים והרוח היצירתית הנועזת ביחידה נענתה גם לאתגר זה. שמעון (קצ'ה) כוהנר, שהיה חייל צעיר ביחידה מספר שבכל פגישותיו וארוחותיו עם שרון לאורך השנים, אוכל היה דבר משני. "עסקנו תמיד בדברים חשובים. שנינו אהבנו את האוכל הטוב אבל זה אף פעם לא היה הנושא המרכזי. בימי ה-101 אכלנו ממטבח צבאי רגיל אבל דאגנו להוסיף לו כל מיני שדרוגים – בשר ציד לדוגמא. אתה יכול לשער על אילו חיות אני מדבר". הזיכרון האחרון של קצ'ה משרון הוא זיכרון קולינרי. עד היום הוא מחזיק בתיקו האישי, תיק העבודה שלו, תמונה מרגשת שצולמה בשנת 2004. ארוחה אחרונה בחווה, הוא שרון ומאיר הר ציון – שלושה מגדולי הלוחמים בצה"ל בכל הדורות יושבים לארוחה משותפת. היא צולמה כמה חודשים לפני שאריק חטף את השבץ המוחי הראשון,שיוביל לשבץ שני, קטלני יותר, שיגרום בהמשך גם לתרדמת ארוכה ומוות.

זיכרונות מהמטבח הצה"לי המשיכו אם כן הלאה עם שרון, משנות ה-50 עד לשנות ה-2000 כאשר נבחר לראשות הממשלה. ישראל מימון, מי שהיה מזכיר הממשלה באותם ימים נזכר בלילות שבהם, בערך בשעה 21:00 שרון היה פונה בנימוס תקיף ומלא בהומור לאחת מעובדות המטבח ושואל מה יש לאכול? "אני קצת רעב.." מימון מתאר את הסיטואציה בחיקוי מושלם לקולו הייחודי של שרון. "הטבחית בדרך כלל הייתה משיבה לו שיש במקרר ביצים ולוף. ואז שרון היה אומר: "הבשר המשומר הזה... תטגני אותו אבל אל תוסיפי הרבה שמן, יש מספיק שומן בבשר". היא הייתה אומרת שזה ייקח בערך 8 דקות ושרון היה שואל, "אם אפשר 5?"

"צריך להבין שכאשר מטגנים לוף במשרד ראש הממשלה הריח מגיע קילומטרים משם וזה בלתי ניתן להתעלמות. במקביל ללוף, הוא היה מבקש 'בולבוסים מטוגנים', כלומר תפוצ'יפס עם צלוחיות מטבל של קטשופ ומיונז. לקינוח בדרך כלל היו שוברים עבורו כמה קוביות של שוקולד פרה. מבחינת שתייה, השאלה הקבועה הייתה 'האם את יכולה למזוג לי בבקשה קצת 'מיץ ילדות'? הכוונה לתרכיז פטל מהול בסודה קרה. 'ואל תתקמצני על המתוק – שיהיה טעים'"', כך נזכר מימון במונולוגים על לוף, מיץ פטל ותפוצ'יפס בלשכת ראש הממשלה. בכיר אחר בלשכתו סיפר באותו הקשר שאחרי ששרון לקה בשבץ המוחי השני, אהוד אולמרט שהיה מחליפו הזמני בתפקיד רוה"מ, היה מתבדח עם אנשי הלשכה ומספר להם שכאשר נכנס לתפקיד הוא נאלץ לפנות ממזווה הלשכה 300-400 פחיות של לוף.

מסעדת אולימפיה המיתולוגית ברחוב קרליבך 14 בתל אביב הייתה במשך שנים רבות כור ההיתוך המרכזי לכל גדולי העם. ההבטחה לדיסקרטיות מוחלטת, לפני, בזמן ואחרי הארוחה היוונית, יש לציין, קסמה לראשי ממשלות, עיתונאים, אמנים ואנשי עסקים. הם ישבו זה לצד זה, כל אותם ממתיקי סוד וקובעי מדיניות וביניהם הסתובב תמיד משה פרנסיס, בעלי המסעדה. פרנסיס ושרון היו חברים קרובים. "כמו ששרון היה איש גדול, ככה הוא היה אדם מאוד מעודן כאשר היה אוכל", פרנסיס נזכר. "עם מפית גדולה שהיה תולה על דש החולצה אחרי שהוריד את העניבה. אהב לאכול ואכל לאט". פרנסיס נזכר ברגע קטן מיוחד במסעדה, שנים אחורה לימי מלחמת יום הכיפורים. מלחמה, פוליטיקה ואוכל על קצה המזלג. "משה דיין, עזר וייצמן ושרון ישבו באחד הימים, אחרי שהלחימה הסתיימה, לפגישה אינטימית משולשת. ויכוחים קולניים נשמעו במסעדה, לא זוכר על מה. בשלב מסוים ויצמן ושרון יוצאים ודיין שנשאר לבדו וקורא לי לשבת לידו. הוא שואל אותי: ראית כמה שרון אכל היום? הוא אכל גם מהצלחת שלי. צריך לשמור עליו, על השרון הזה, הוא הגנרל הכי גדול שקם לעם ישראל בכל הזמנים'".

פרנסיס זוכר גם את המאבק המתיש שניהלה לילי ז"ל עם חיבתו של שרון לאוכל. "בתקופות מסוימות, לילי ניסתה לעשות לו דיאטה", הוא נזכר. "ברוב הביקורים שאני זוכר במסעדה, היא באה יחד איתו, אבל כאשר היה מגיע מעט לפניה למקום, הוא היה מנצל את חלון ההזדמנויות הקצר ומזמין מנות קבב וצלעות לפני שלילי תגיע. 'אף אחד לא ידע, אף אחד לא שמע', היה אומר לי".

פרנסיס גם יודע לספר על סוד איכות הבקר של חוות השקמים, ביתו ההיסטורי של שרון בנגב. "שרון היה אדם עם סקרנות קולינרית. יום אחד נכנס לפני שלילי הגיעה למסעדה ושואל אותי אם יש לי צלעות של 'עוזי' בתפריט. בסלנג קצבים, הכוונה לצלעות של עגל בן עד 3 חודשים. מדובר בצלעות שאחרי צלייה נכונה אפשר לאכול גם את העצמות שלהן, לא רק את הבשר. המלצר שלי ניגש לשרון עם הצלעות והוא אומר לו שהן גדולות מדי, אין סיכוי שהן צלעות עוזי. מן מבט כזה של חוסר שביעות רצון. אחר כך הוא מעיר לי בציניות ואומר שהצלעות שייכות לעגל בן 70 ולא נוגע במנה. אמרתי לו שזה עוזי ואם הוא רוצה, אני לוקח אותו למגדל של העגלים – דוד לגזיאל ממשמר השבעה. התקשרתי לדוד ואמרתי לו שאריק מעוניין להגיע לביקור. אחרי הארוחה אני שכחתי לגמרי מהעניין אבל אריק לא".

"חודשים אחר כך מתקשר אלי ומכין אותי לסיור קולינרי. הוא אומר שיאסוף אותי בשישי בבוקר, בסביבות 10:00 מהמסעדה בתל אביב. ידעתי שהעניין דורש גם ארגון של ארוחת בוקר קלה, אז קפצתי לבורקס אוננה בצד השני של הכביש, בבעלות משה אוננה, שחקן מכבי יפו לשעבר, ואספתי ערימת בורקסים וביצים. 10:45, אחרי ארוחת בוקר יצאנו למשמר השבעה. לגזיאל פגש אותנו בשטח ונתן לשרון שעתיים של סיור מקצועי להכרת המילה האחרונה בתחום טכנולוגיות גידול העדרים. חזרנו לאוטו בסוף הביקור ואריק לא מדבר איתי. אחרי 7 דקות של שתיקה הוא שואל אם זה בסדר שגלעד, בנו הבכור, יישלח לחווה של לגזיאל ללמוד את רזי מלאכת הגידול המודרנית. מאותו רגע נוצר הקשר המקצועי בין לגזיאל לחוות השקמים".

"שרון ואחרים לא היו באים אלי רק בגלל האוכל, גם בגלל ה'מילייה'. ישבו במסעדה הרבה אנשים שהיו מזוהים באופן מובהק עם השמאל. שייקה בן פורת למשל, העיתונאי ואיש המוסד לשעבר, היה מלא בביקורת כלפי שרון. לא פעם שרון היה יושב איתו וגם עם אחרים עד השעות הקטנות של הלילה לוויכוחים פוליטיים נוקבים באופן גלוי ופתוח. לאריק היה הרבה הומור גם בהקשר הזה. יום אחד הוא ישב במסעדה וראה שהכתב הפוליטי של מעריב, חנן קריסטל נכנס והתיישב בשולחן אחר. ידעתי שיש ביניהם היכרות. ניגשתי לשרון ושאלתי אותו אם הוא מכיר את חנן והוא שאל אותי: זה לא כתב הספורט ההוא ...?"

על חברותו האמיצה ארוכת השנים של שרון עם עיתונאי אחר, אורי דן ז"ל, כבר סופר רבות. אורון אורי, בנו של דן והמופקד על ארכיון המסמכים והתמונות שלו, חושף קשר קולינרי מיוחד בין שרון לאביו. "שרון ידע שאבא הוא אוסף תפריטי מסעדות כפייתי, עוד מהשנים שלפני שהוא התמנה לרוה"מ. שרון היה מבקש מכל מארח, נשיא צרפת ז'אק שיראק לדוגמא, לרשום הקדשה על גב התפריט. ראשי ממשלות זוכים הרי להתארח בארמונות ומסעדות פאר בלי סוף, אלו מקומות שבהם התפריטים מעוצבים לעיתים בידי אמנים. יצירות של ממש. אריק תמיד היה אומר לאבא 'אכלנו ולא שכחנו', כלומר לא שכחתי להביא לך את התפריט".

אורון גם זוכר את שרון באולימפיה עם דפוס התנהגות שונה מעט מהמוכר לנו כיום, בלשון המעטה, בכל הנוגע לאופן התשלום על הארוחות. "בשעת תשלום החשבון, הייתה שם העקשנות של אריק. פרנסיס היה רוצה לפעמים להזמין אותו על חשבון הבית ואריק היה אומר לפרנסיס שאם הוא מזמין – זאת הפעם האחרונה שהוא יגיע למסעדה. שרון היה שולף פנקס צ'קים ומשלם בעצמו את החשבון – תמיד."

צוות העובדים והיועצים שהקיפו את שרון במהלך תקופת כהונתו כרוה"מ נשאר נאמן לו עד היום. הבכירים שבהם מנהלים גם בימים אלה קבוצת ווטסאפ סוערת ומפרגנת לכל 'אנשי החווה', כך הם מכנים את עצמם. מלאכת השליפה מהזיכרון של סיפורים על אוכל ושרון קלה עבורם. הרי אוכל תמיד היה שם, בכל מקום ובכל שעה. "ימי חמישי היו ימי הפלאפל של אריק. פלאפל ירוק בלבד, תערובת ירוקה על בסיס כוסברה טחונה. הרבה חריף תמיד", מספר אחד מאנשי הלשכה.

רינה יחיא ממסעדת "רינה וזכריה" בתל אביב מספרת ששרון כרוה"מ היה מכניס את האורחים שלו מחו"ל למטבח המסעדה, ומסביר להם על טכניקת הבישול בפתיליות. "היה מגיע אלינו בשעות הלילה המאוחרות ואני הייתי מסבירה לו ולאורחים שלא מבשלים אצלי מהר מהר. אצלנו אוכל מתבשל כל היום וכל הלילה. כמו האוכל הטוב שמבשלים בצנעא בתימן".

"תמיד היה אוכל מסביב לאריק", נזכר ישראל מימון. "זה היה חלק מז'ורי בחיים שלו. לא הייתה ישיבה או דיון או התייעצות שלא היה אוכל על השולחן ולא הייתה שיחה על אוכל. היו שעות קבועות ששנינו היינו מדברים בטלפון, ימי שבת ב-11:00לדוגמא. "אני שומע רעשים ברקע", שרון אומר לי, ואני מסביר לו שאני והמשפחה לקחנו סיר חמין ויצאנו לטיול בטבע. ואז הוא מבקש לברר אם מדובר בחמין תוניסאי או אשכנזי ואומר לי בצחוק 'איך נתת לאשכנזים דריסת רגל בסיר החמין?!'

בכיר אחר בלשכה מספר ש"כמעט כל יום בשעה 13:00 קבוע במשרד היה מגיע אוכל ממסעדת אימא בירושלים. היו מגיעות כמויות אדירות. ערימות מג'דרה, אורז, סלט, שיפודים, מעורב ירושלמי. והכל בשבילו. אנחנו היינו מנצלים את השעה הזאת להתייעצויות עם הצוות המדיני ושרון היה מוריד את העניבה ומוציא מגבת גדולה ומחבר אותה לדש החולצה. היה מבקש מהמזכירה להביא צלחות לחברים אבל ידענו שאף אחד לא נוגע בשלבים הראשונים של הארוחה שלו. מתכבדים רק לקראת הסוף. הארוחות היו פשוטות, והכל סביב אווירה מיוחדת של עשייה, צחוק וכיף. ממש ככה, בלשכת ראש ממשלה".

ישראל מימון נזכר ברגעים שבהם אוכל ייצר עבור שרון חיבורים ופתרונות פוליטיים הכרחיים. ימי פרשת 700 מיליון שקלים, 'הכספים הייחודים' שהועברו למפלגת שינוי בראשות טומי לפיד ז"ל, בעבור תמיכתו במהלך ההתנתקות. "הייתה ארוחה בלתי נשכחת שארגנו אז בחוות השקמים עם טומי וח"כ אברהם פורז משינוי, אחרי שהם פרשו מהממשלה על רקע ההצבעה לאישור תקציב 2005 ולפני ההתנתקות. ישבנו ארבעתנו. טומי היה הונגרי וענבל, אשתו של גלעד שרון, ידעה את כל סודות המטבח ההונגרי. היא למדה אותם מלילי ז"ל. אלופה אמיתית. אחרי שעה וחצי של גולאשים פפריקות ותבשילים אחרים, הגענו להסכמה על העברה של 700 מיליון ש"ח והבטחה לתמיכתם במהלכי ההתנתקות".
.

בכיר בלשכה מעיד כי "שרון היה איש של אוכל פשוט. לא סיגרים, לא גורמה ולא כוסות וויסקי. אם זה היה תלוי בו, הוא היה רוצה לעמוד לבדו בפינת הרחוב, לאכול פלאפל כמו בנאדם רגיל ולהוסיף בכל ביס טחינה מחדש". אותו בכיר מספר כי "במהלך אחד הביקורים שלנו באיטליה נקבעה שיחה ב-1:00 עם ג'ורג' בוש, נשיא ארה"ב. האיטלקים משכנים אותנו באחד המלונות היקרים באירופה, עם אוכל ברמה הגבוהה ביותר האפשרית. אבל שרון רוצה נקניק דם הונגרי. שלחנו נהג עם 100$ בכיס שיחפש בכל רומא נקניק כזה. והוא מצא".
עובד אחר בלשכה מספר כי "לפעמים ב-2:00 בלילה שרון היה מזמין 'משה בתיבה' מהטבחית התורנית בלשכה. כלומר, נקניקיה במעטפת בצק עלים. מאכל ילדים. הוא היה פונה עם המון הומור לטבחית התורנית שבדיוק הייתה מארגנת את המצרכים במקררים ואומר לה: 'זו שערורייה! ... אולי אפשר לקבל איזה מעדן או שניים ממה שאתן מחזיקות?"

מקורב ללשכתו של שרון באותם ימים מתאר את היחס הייחודי שהעניקו אנשי הצוות למידת הרעב של הבוס. "בכל שנה ראש הממשלה הישראלי מוזמן לחגיגות ה-4 ביולי, יום העצמאות האמריקאי. מסיבה בבית השגריר האמריקאי בהרצליה. אנחנו יושבים ולידינו, בצד של שרון, קערה של 10-15 המבורגרים חגיגיים ומושקעים. בצד הרחוק יותר יושבת דליה רבין שהייתה אז סגנית שר הביטחון. דליה מבקשת ממני להעביר המבורגר אחד לכיוונה. אמרתי לדליה בקול רם, ששרון גם ישמע, שבחוזה העבודה שלי אין תוספת סיכון. כי ידוע שלא נוגעים באוכל של אריק. השגריר האמריקאי היה לידינו, קלט את הסיטואציה והביא לדליה המבורגר ביוזמתו".

לאחר מותו בחודש ינואר 2014, האבל והפרידה הציבורית משרון היו מלווים בתחושת ניתוק וריחוק מסוימת נוכח הזמן הרב שהיה שרוי בתרדמת. אנשי לשכתו זוכרים את אירוע הפרידה הלא רשמי שערכו עם שרון. מי ידע אז שמדובר באירוע פרידה, כך מספר בעצב ישראל מימון. "ביום שישי, כמה ימים לפני ששרון לקה בשבץ המוחי הראשון, הוא ערך עבור אנשי הלשכה אירוע מרגש בחוות השקמים. הרי היינו לשכה מאוד קשורה שאנשיה עבדו לא רק בשביל שרון, אלא גם אחד בשביל השני. חברים אמיתיים עד היום. אחרי הרבה זמן ששרון רצה לכנס את כולנו לארוחת גיבוש בחווה, כך היה לבסוף. כל אנשי הלשכה היו שם עם נשים וילדים. כל חלקי הפרה הכבש והעגל הונחו על המנגל בניצוחו של משה כהן, מנהל החווה. הוא אירח אותנו כיד המלך, בתחילת הישורת האחרונה של חייו".