ההודעה הרשמית על סגירתו המתוכננת של קפה תמר נוסחה על ידי ח"כ איילת ורבין לפני שבוע. היא הייתה קצרה ותמציתית מדי מלהכיל את מסות הזיכרון האדירות שהצטברו במקום. אלה ששות להיכתב או להישמע בכל פורמט אפשרי, כך נדמה. ורבין למדה קרוא וכתוב על שולחנות בית הקפה וגם יחסי אנוש בסיסיים לצד מבוא לפוליטיקה ודיפלומטיה בדרגים הגבוהים ביותר מול עם אישים, אושיות ונספחים ברנז'איים תל אביבים ואחרים. כסף היא למדה לעשות בעבודה קשה כתף מול כתף עם סבתא שרה שטרן הבעלים, ואת השטרות היא עזרה לה לספור על הקופה כבר בגילאי היסודי.
ורבין כאמור, היא קודם כל ולפני הכול הנכדה של שרה שטרן. אחר כך, במרחק יחסית קטן, היא גם העובד הנוסף של הקפה, זה שמוגדר עובד בכוננות, זה שיגיע ביום שישי בצהריים בעיצומו של סרוויס סוער וקמפיין בחירות בוער ואז יניח את סדר יומו העמוס בצד וישטוף כלים. לאורך השנים והשנה במיוחד היא עמדה בהגדרת התפקיד. מהמקום ה-22 ברשימת המחנה הציוני, בלשכתה בכנסת, הדרמה הולכת ומתהווה. נאום ראשון בכנסת וגם שאלת הכניסה או סירוב לשותפות עם ממשלת נתניהו. היא מוצאת חלונות זמן ראויים בתוך כל הכאוס הזה, פעם אחר פעם, לספר לכל מי שרוצה מעט מהמורשת התרבותית של קפה תמר.
ביבי ושרה שטרן עושים אותם גוונים של סגול
קפה תמר היה עסק לא טיפוסי בתל אביב, קודם כל מפני שנוהל ברוב השנים, החל מ 57', על ידי אישה אלמנה. לא סתם אחת, שרה שטרן שמה. חלוצה ממושב נהלל, בעלת ניסיון קרבי בחיל המשלוח הבריטי, אם ל3 ובעלת מצב רוח קצר במיוחד. היא הייתה מאז ומתמיד יוצאת דופן גם במראה שלה. השיער הסגול שלה בעיקר. "היא וביבי כנראה עושים אותה שטיפה אצל אותו הספר", אומרת ורבין בקריצה. "ילדים בתל אביב היו רודפים אחריה בגלל צבע השיער ובנוסף גם תמיד דאגה ללבוש שמלות מיוחדות, צבעוניות ויוצאות דופן ביחס לתל אביב של שנות ה-50-60" .
הסיפורים על הצדדים הרכים יותר של שרה, המשפחתיים, אולי אבדו מעט בימים האחרונים, מבין כל סבך המשוררים שסופדים למקום. "אני מניחה שהחליפו לי חיתולים על השולחנות של תמר", מספרת ורבין, "זה היה בית שני עבורי. בחופשים מבית הספר הייתי ישנה אצל סבתא בבית והולכת איתה יד ביד לבית הקפה לעבוד ולבלות עם הלקוחות".
ורבין הפכה אדם אחראי בגיל צעיר מאוד. המחויבות המשפחתית לבית הקפה לא פסחה עליה ולצד סיפורי שובבות מגיל 5, מקרה של ניסיון טיפוס כושל על הבר, שהסתיים בבר עץ שבור ומשקל שנפל לה על הבטן, היא גם זוכרת עצמה עומדת ליד הקופה עושה חשבון ללקוחות. "היו גם הרבה שעות שהייתי יושבת ומציירת על ניירות בשולחנות הקפה. היו לי גם חברויות ילד-מבוגר שנוצרו במקום, עם השחקן עזריה רפפורט לדוגמא. גם עם ארבעת הפולניות שהיו מזמינות כל יום רביעי שולחן ל-11:00 ודואגות לקנות לי מתנה כל פעם שנסעו לחו"ל. הייתי מטיילת הרבה ככה סתם בסביבות הרחוב. בהווי הקולינרי של אותם ימים היה את אברהם בעל המכולת שהיה מוכר קבנוס. סוניה מחנות הממתקים של עלית ונקניקיה בלחמניה מדי פעם אצל איציק ורותי".
.
סחוג, גפילטע פיש ומקדח בלק אנד דקר
שרה תוארה לא אחת על ידי לקוחות בית הקפה כבעלת הומור חד משולב במזג חם. "פעם היא ניסתה לשכנע את אבא שלי לאכול גפילטע פיש ולאחר סירובים אינסופיים הוא השתכנע תמורת פיצוי", נזכרת ורבין. "במטרה להתגבר על הזוועה, אבא עטף את קציצת הדג הקרירה בשכבה עבה של סחוג, בלע וקיבל בתמורה מקדח של בלק אנד דקר מסבתא".
המטבח של קפה תמר מעולם לא שידרג עצמו משמעותית. שרה לא רצתה בכך. ובכל זאת, באופן די מדהים, המעט אוכל שכן נמכר במקום מוזכר ללא הרף על ידי המתאבלים על סגירתו. בין אם המבוגרים מרחוב שינקין שהיו פעם ילדים וקיבלו מאפה רוגלך בחינם, או המכורים לחביתות הבוקר שהייתה מכינה. בתחילת שנות ה-2000 למשך תקופה קצובה כמעט ונוצר מהפך במטבח אחרי שהסופר יורם קניוק ביקש ברוב חוצפתו משרה אי אילו מטעמים חדשים לתפריט. מטבח בית הוריה של ורבין סיפק אז כמה וריאציות על קציצות ברוטב שזכו לחימום והוגשו לקניוק לפנים משורת הדין.
קשה להתווכח עם זיכרונות ובכל זאת, ורבין קובעת בנחרצות שתי אמיתות קולינריות קשות לעיכול. הבייגל טוסט של קפה תמר, כך היא טוענת, היה הראשון בתל אביב וגם הטוב בעולם. "בתחילת שנות ה80, סבתא הביאה את הבייגל טוסט גבינה מותכת לתל אביב", היא מספרת. "אני זוכרת מאות אנשים מחכים בתור לטוסט. מבחינתי זה היה ועודנו הבייגלה הטוב בתבל. איכות הגבינה הצהובה ואופן חיתוכה היו מיוחדים, והייתה גם כמות נדיבה של חמאה מרוחה ורוטב עגבניות שום סודי. בהמשך גם נוספו שדרוגי גבינה בולגרית ותוספות זיתים". ועוד במרוצת השנים נוסף גם סלט הירקות של קפה תמר עם חסה, מלפפון, עגבניה, צנון מגורד ובצל ירוק. סלט בלי סודות, רק עם הבטחה לטריות הירקות וחיתוכם במקום על ידי בעלת הבית, פר הזמנה.
ח"כ מבקשת להסדיר בתודעה הנצחה מטפיזית לבתי קפה. והיא רצינית
קפה תמר, ככל הנראה, לא היה מן הרווחיים שבבתי הקפה בעיר תל אביב בשנים האחרונות. סוגיית הישרדותו קשורה בעיקר בעקשנותה של המשפחה לעמוד על העיקרון לפיו "ככל שסבתא תרצה להישאר בבית הקפה, היא תישאר". סוגיה נוספת שהקשתה על הישרדות המקום היא עניין משפטי בן יותר מ-30 שנה של המשפחה מול יזם נחוש שמבקש לבנות פרוייקט יוקרתי על חשבון העסק שנקנה בזמנו בדמי מפתח מהעירייה.
אותה עירייה שמתעדפת את חשיבותם של בתי הקפה והמסעדות המיתולוגיות שנסגרו לאחרונה בעיר על בסיס משוואת רווח הפסד נטולת תרבות ורגש, מעוררת באופן די מפתיע הבנה והזדהות עמוקה אצל ורבין. "קפה תמר לא ראוי לשימור בתור עסק", היא קובעת באופן נחרץ. "סך כל הזיכרונות שאגורים בו, בהחלט כן. הגודש התרבותי ראוי לשימור וגם דמותה של סבתא. הבחירות לראשות המדינה והעירייה שנוצחו או לא נוצחו בשיחות בין השולחנות ראויים לשימור כמו אלפי אלמנטים אחרים. המותג 'תמר' שייך לנו אבל נכון להיום אין לנו שום כוונה להשתמש בו לצרכים עסקיים. המהות של המקום היא לחלוטין לא מהות פיזית. היא לגמרי מטפיזית".
בירור קצר מול עיריית תל אביב מעלה כי סוגיית שימור העסקים, לרבות המסעדות הוותיקות לא נמצאת על סדר היום כרגע. העירייה משמרת אישים כיקירי העיר או מוסדות תרבות. גם השימור עצמו מותנה באישורה של וועדת מומחים רלבנטית כאשר ניתן באופן פרטני או פרטי לקבוע ציון מקום לשימור כדוגמת פסל או פלח ברזל. בכיר בעיריית תל אביב מספר כי הנצחת עסקים אינה אפשרית מבחינה משפטית והסביר כי העסק הוא ישות פרטית כאשר לעירייה אין כל יכולת משפטית או כלכלית להביא להנצחתו במקום בו פעל. יחד עם זאת הוא מוסיף כי בעוד 50 שנה, יתכן מאוד והתפיסה התרבותית תשתנה, ושפים ואו מסעדות אכן יונצחו.
"גם אחרית ימיו של בית הקפה כסית לא קשורה לימיו הראשונים", טוענת ורבין ומחזקת את תגובת העירייה "היום זה רק שם". טובתה וכבודה של שרה שטרן מעסיק את ורבין בימים אלה יותר מכל דבר אחר. אחרי פריימריס, בחירות ארציות ומשחקי קואליציה היא רואה חשיבות עצומה בתפקיד השגריר המפרק של קפה תמר ולא שוללת הנצחה סמלית על פינת המבנה החדש שיקום במקום קפה תמר. את מקור האנרגיות הבלתי נדלה שלה אפשר למצוא בתכונות שירשה מסבתא.
"לשרה היו מוסר ומשמעת שאין היום לאנשים. היא מעולם לא החסירה יום בבית הקפה עקב מחלה ככל שזכור לי. אמא שלה נפטרה כשהייתה בת 12. היא איבדה גם בן, אח ובעל בנסיבות שונות. האופציה של אם להיות או לחדול מעולם לא הייתה אופציה מבחינתה . היא מופת בעיני לתקומה. לאהבת החיים ושמחת החיים".
כל נכדיה וניניה של שרה יוצרים מעטפת מגוננת ומלווה לקראת סגירתו של בית הקפה תמר. קבוצת הווטסאפ המשפחתית מלווה את האירוע באינטנסיביות לאורך הימים האחרונים וישנה הסכמה רחבה על אי המשכיותו של בית הקפה או המותג. בגיל 90 הם רוצים לראות את סבתא קצת נחה ופחות עובדת. היא תמיד הייתה שלהם ושל כולם בבית הקפה. עכשיו הם מבקשים ממנה רק עוד כמה שנים של אהבה ובלעדיות.
