אל תעשה: המנות הבנאליות שמרדימות אותנו

מכת ההעתקות והעדר היצירתיות בבניית תפריטים, הפך פשוט בלתי נסבל עם מנות מסוימות. מצורפת רשימה של 8 מנות, שאנחנו פשוט לא יכולים לראות יותר בתפריטים השונים.

החיבה של הפודיז לקלמרי מובנת לחלוטין. זאת מנה קלילה, המרקם שלה מהנה והיא משתלבת נהדר עם אינספור חומרי גלם. אבל המטבחים הים תיכוניים שלנו נתקעו משום מה על השילוב של קלמרי על הפלנצ'ה עם חומוס/טחינה/מסבחה ומסרבים להפרד ממנו. לכל טבח מתחיל שבונה תפריט חדש של מסעדה אנחנו מתחייבים באחריות, יש שם עולם שלם של חומרי גלם שיעמדו בתור לככב על הצלחת לצד הקלמרי. תנו להם צ'אנס.

לא ברור מי המציא את המנה הזאת אבל היא הפכה מזמן לאחד מהסמלים המובהקים של המטבח הישראלי וזלגה מהמסעדות הים תיכוניות לכל בית קפה עם כיריים. ואחרי שזה נאמר, נציין גם כי סלטי חצילים בווריאציות על הנושא מוגשים כבר כמעט בכל ארוחת שישי בישראל ובמסעדות המזרחיות השונות, וכשאנחנו הולכים לאכול במסעדה אנחנו מחפשים קצת יותר מעוף ואי לכך באופן טבעי מדלגים על מנת החציל בטחינה. ולא, לא אכפת לנו אם מדובר בחציל הכי בלאדי בגליל, אם הוא היה על הגז שעות ונחרך במיצים של עצמו, או אם הטחינה סופחת לתוכה עשבי תיבול ביוניים שצובעים אותה בצבעים עליזים.

הזרם המסורתי יותר בקרב הפודיז יעדיף תמיד חתיכת בשר טובה על פני מנות יצירתיות או מקושקשות. אין לנו טענות כלפיו בנושא. אבל בתחום הבשר נוצרה איזו אקסיומה שנתח הקצבים חייב לככב בכל תפריט ובכל מסעדה, הוא תמיד יגובה במחיר מופקע בלי קשר לאיכות הבשר הלא אחידה ממקום למקום וממנה למנה. אגב, שמו של הנתח הוא לא גושפנקא לאיכות. נתח קצבים עשוי מבשר מיובא וקפוא, ונחשב בעבר דווקא לנתח זול יחסית, בשל ביקוש נמוך בעבר (שמן הסתם עלה בשנים האחרונות מסיבות אופנתיות בלבד).

זה נראה שהם הופרדו בלידתם, ושילוב הצבעים עובד טוב ביחד, אבל תאמינו או לא, לגבינה הכחולה ולסלק היה קיום נפרד ומוצלח למדי לפני שהם נפגשו לראשונה. הטנגו הזה שמתחיל מסלטים, דרך קרפצ'יו סלק ומאפים, חיובי בסך הכל, לא נכחיש, אבל לאחרונה הוא הפך להיות עוד שליף לא יצירתי בבניית תפריט, וגם אותו הצליחו להמאיס עלינו. אז לא אכפת לנו אם מדובר ברוקפור או גורגונזולה, תנו לסלק להחליף פרטנר מדי פעם.

בתחום הקינוחים ההעתקות חוגגות, ותיכף ומיד תמצאו את כל החשודים המידיים: עוגת שוקולד/ סופלה /פונדנט סתמי עם כדור גלידה (שלעתים יכנו אותה בכל מיני שמות סוחפים ברוח "עוגת השוקולד המושחתת של סבתא טובה" אבל התוצאה תהיה זהה), עוגת תפוחים חמה, סורבה פירות, פנקוטה ועוגת גבינה. במקרים שבהם מישהו מתעלה על עצמו יש גם קרם ברולה, טירמיסו או מלבי. עם היצע מפוהק וצפוי מראש, פלא שאנשים מעדיפים לעתים קרובות לדלג על קינוח או לפנות לזרועותיה של גלידריה, שבה לפחות יהיה קצת יותר מעוף בטעמים?

מתי בפעם האחרונה נכנסתם למסעדה ולא איתרם את השם קרפצ'יו במנות הראשונות? המנה המשגעת הזאת ירדה מגדולתה משימוש יתר והפכה למין פילר אומלל של ראשונות, וכשאין רעיונות טובים הפתרון תמיד נגמר ב- בואו ניקח איזה נתח, לא משנה אם הוא טוב או לא, נגיש אותו כקרפצ'יו, נטביע ברוטב גס לטשטוש טעמים במידת הצורך, נפזר מעל מעט עלי מיקרו ופלפל שחור והרי לכם.

כשבמסעדת מחנה יהודה הגישו מריחות עדינות של טחיוגורט או קרם סלק, זה היה חינני. בהמשך, נפוץ הטרנד לכל עבר, עד שיצא מכל שליטה. ההגדרה המילונית לפרזנטציה הפכה לפתע ל"מינימום שתי מריחות צבע בצלחת". פתאום כבר לא ברור מה יותר חשוב, התוכן או הצורה, וגם הצורה לא יכולה להיות מזמינה באמת כשכל הצלחת נראית כמו ציור קטסטרופלי של ילד שהשאירו אותו לבד עם צבעי גואש ובואו נודה באמת, הרבה פעמים עיקר המנה נמצא במרכז הצלחת ואין בכלל צורך בכל המריחות האלה מסביב שלא מוסיפות לטעם, ומי זוכר בכלל אם זה קרם סלק צהוב, קציפת עדשים או איולי פלפלים.

נכון שמצב הדגה בעולם לא להיט, אבל עולם הדגים עדיין עשיר יחסית ולא חסרים דגים מעניינים ששוחים להם בים התיכון, עם שמות אקזוטיים וטעמים משגעים. גם אם אתם לא אנשי טרחון וג'רבידות גם שילוש הלברק-דניס-לוקוס עובר. אבל מסעדות שמכבדות את עצמן עדיין מתעקשים לחגוג בווריאציות על סלמון, בעיקר בז'אנר האפוי והמזוגג או קריצה אסיאתית. זה הדג הכי לא מקומי שיש, שכדי להביא אותו באיכות טובה באמת צריך לשלם הרבה יותר מ-70-80 שקלים למנה. ולפעמים, כשהן ממש רוצות להרגיז, המסעדות מוסיפות חטא על פשע ומכנות אותו סלומון או סולומון.