כששני כלבים רבים – החתול יחטוף את האוכל

החברה הישראלית אף פעם לא אימצה לתוכה לחלוטין את הקהילה והתרבות האתיופית. בקרב חברי הקהילה היו מי שניסו להזכיר לעצמם שמדובר בבעיה זמנית. אחרים, נשברו והפכו ליהודים מאמינים. הצעירים בקהילה, בין אם מובילים ובין אם תומכים מרחוק במחאה החברתית הנוכחית, ראו את מקרי השבר והתקווה של הוריהם והמסקנה שהתגבשה בקרבם זהה למדי: "כששני כלבים רבים – החתול יחטוף את האוכל", אומר אחד הפתגמים הידועים של קהילת ביתא ישראל. אקטיביות חברתית ויצירת רצף מחאתי, אלים או שקט, הם לא תחליף לקשר טוב בין אנשים.

אחד מאותם צעירים, פחות בגיל ויותר ברוח, כבר הספיק לחטוף את כל האוכל ועכשיו הוא מסיים לבנות מלון בוטיק באתיופיה. לפני כן, עו"ד עמנואל מלסה הדנה שימש כשף ובעלים של 2 מסעדות אתיופיות מצליחות בירושלים ותל אביב. המסעדות היו אמצעי ולא מטרה עבורו, על מנת ליצור גשר קולינרי בין תרבויות. הוא רס"ן במיל', תובע צבאי שניהל מאבקים משפטיים למען מיצוי עונשם של מחבלים. האתיופי הראשון שסיים תואר במשפטים באוניברסיטת תל אביב. סופר חובב ומתרגם ספרות היסטורית לעברית וספרות מקצועית משפטית לאמהרית. פעיל חברתי נלהב למען שגשוגה התרבותי והחברתי של ביתא ישראל ובזמנו הפנוי כעו"ד עצמאי, הוא מייצג בבתי המשפט המחוזיים בעיקר, תיקים פליליים ומנהליים. רוב לקוחותיו הם בני הקהילה.

במהלך השנים פעלת רבות במישורים הנורמטיביים למען שילובם של העולים מאתיופיה במארג החברתי בישראל, מה עמדתך מול הקו הרדיקלי לעיתים שמובילים מנהיגי המחאה הנוכחית?

"שורשי הקהילה האתיופית היא מארץ שרואה עצמה כמלכת אפריקה. בניגוד לרוב שכנותיה, אתיופיה מעולם לא נכבשה על ידי האדם הלבן לפרק זמן ממושך, למעט תקופת כיבוש איטלקי קצרה בשנים 1936-1941. בחלקים גדולים בחברה האתיופית, יהודים נחשבו כמובילים במלחמות השונות, כמכתיבי רוח הלחימה והאמונה במטרה. ככלל, ישנה סברה אתיופית כללית על מעין 'מורמות' מול האדם הלבן. מול תפיסה היסטורית כזו – הנוער האתיופי בישראל הולך למקומות הקשים בעיקר בגלל שהוא רוצה לברוח ממראות התסכול הקבועים בבית – הורים שרוחם נשברה וכבודם נרמס. לנוער האתיופי נשארה רק הגאווה. הנערים מחזיקים בקבוקי בירה וגו'ינטים לא בשביל לצחוק ולחגוג אלא בשביל למצוא את נקודת המוצא המנטלית למימוש גאוותם. לקרוא מרי נגד התוקפנות והגזענות שהם חשים מצד ישראלים. ההתפרצות המחאתית האחרונה באה לומר – אנחנו לא פחות טובים, אנחנו שווים אליכם ואולי אפילו טובים יותר".

גם סוגיית הגיל שלו מורכבת. הוא בן 37 למעשה, אבל 42 לפי תעודת הזהות. משרד הפנים לא קיבל בזמנו את המסמכים הנדרשים על מנת לקבוע את גילו האמיתי. אז כך הוא חי, בעצם ללא גיל. יליד אמבובר, כפר ליהודים בלבד שכינויו בפי נוצרים היה 'ירושלים הקטנה'. ממנו גם יצאו רוב ההלכות והמנהגים של הקהילה באתיופיה לאורך השנים, גם אלה שקשורים למתכונים ואוכל.

באילו מילים אתה מסביר לעצמך את החיוניות במעברים ההרפתקניים שביצעת בקריירה הייחודית שלך – ממשפטים למסעדנות ומלונאות וחזרה למשפטים?

"בחלומות הכי שחורים שלי לא דמיינתי לעצמי שאהיה טבח במטבח אתיופי. גדלתי מתוך אידיאל שאהיה מסוגל להעניק לבני משפחתי חיים טובים ונוחים מבחינה כלכלית. מצאתי שהחברה הישראלית שפגשתי בפנימייה באקדמיה וגם בצבא מורכבת מאנשים מדהימים, חכמים ומתקדמים מבחינה תיאורטית וטכנולוגית, אבל מפגרים ביחס לשונה, ברמות של החברה האמריקאית מהמאות ה-18-19. החברה הקולטת בישראל סבורה באופן מוטעה שאתיופים הם אנשים נעימים ושקטים שקשה להם להיפתח בפני ישראלים. ההיפך הוא הנכון. מי שמפחד מהשונה היא החברה הקולטת שלא נותנת לעצמה הזדמנות ללמוד מהשונה. הבחירה במסעדנות לא נעשתה מתוך שליחות אלא כצורך לגשר אחרי שגיליתי את גודל ועומק הבעיה במהלך השירות הצבאי. החזרה ממסעדנות למשפט אולי קשורה בתחושה של סיפוק מסוים. אחרי וגם במקביל לפעילותה של חבש באלנבי נפתחו מסעדות אתיופיות אחרות טובות ואיכותיות שבאו לקדם את אותה תפיסת גישור תרבותי שהאמנתי בה. הרגשתי במובן מסוים שתפקידי מתייתר ולכן התמקדתי בייצוג משפטי מנהלי של בני העדה".

חומרי הגלם במטבח האתיופי זהים פחות או יותר והמבדיל העיקרי הוא באיכות ומגוון התבלון. עוף 'גורמה' זוכה למנעד טעמים של מינימום 12 תבלינים, למשל. 'האוכל המשובח ביותר במטבח האתיופי ניכר בתבליניו", מצטט עמנואל את דברי אחיותיו. כלה פוטנציאלית נבחנת ברמת הבישול ויכולתה לשלב תבלינים במנות כמפתח לליבו של החתן המיועד.

על שולחן ילדותו של עמנואל הונחו תדיר 'דורואוט' עוף חריף מתובל, 'יבג ווט' תבשיל כבש ו'סגא ווט' תבשיל בקר אדום – כולם על בסיס 'אינג'רת טף' – הכלאה בין פיתה בדואית, לחוח ופנקייק על בסיס דגן טחון. במטבח החלבי היה 'פיט פיט', מנת לחם מטף מטובל בחמאה ותבלינים, מוגשת עם גבינה בייצור עצמי מסוג 'יאוגווט פרה', מעין ריקוטה בעלת מליחות עדינה.

"האוכל שהוגש לנו כילדים היה פונקציה של המקום ממנו חזרנו", הוא נזכר. "אחרי יום ארוך מחוץ לבית קודם כל מונחת אינג'רה ויוגורט עם פלפל ירוק חריף טחון כמתבלים. בשעות הערב היו מוגשים תבשילי בקר בעיקר, עוף וכבש היו יקרים. המטבח, בכל מקרה, היה מתחם נשי הרמטי הסגור בפני גברים".

אלבובר היה מוקף כפרים נוצרים עוינים ואנטישמים. בתור ילד קטן עמנואל שמע סיפור אימה משפחתי חוזר, להמחשת גודל הסכנה. "הם היו מכנים את היהודים 'ג'ראטם' - יהודי בעל זנב, כי בדמיונם הם היו משולים לחיה שטנית שמביאה מזל רע ומחלה בנשיכתה. 'ג'ראטם בודה', ככינוי משלים הוא יהודי אוכל נוצרים", הוא נזכר כהקדמה לסיפור הזוועה. אביו של עמנואל, הרב הראשי ליהדות אתיופיה 'קייס הקייסים' הדנה טקויה הואשם בבגרותו במעין בית דין אלילי מאולתר על עשיית עין הרע לחולה מכפר נוצרי סמוך. בדברי כחש הוא שוכנע ללכת מאמבובר לביתו של החולה ולהתפלל למען החלמתו כשהוא מוקף בהמון נוצרי עוין. אחרי שהתפלל והקיז דמו לכוס כמשקה מרפא, הוא חולץ לבסוף ללא פגע על ידי מקומיים רכי לב שחששו לחייו וברח לשדות.

זה שחלה - מת בפתאומיות. אחיו נצטווה על ידי המשפחה לנקום את מותו בדם יהודי הולם. הוא לא מצא את שביקש לנקום בשדות והסתפק בהוצאתן הסדיסטית להורג של אחותו הגדולה של טקויה וילדה הקטן על ידי השלכה מדויקת של רימון יד שנחת והתפוצץ בין האם לילד. "זה סיפור שמתוזמן לכל שיחת אזהרה לפני יציאה מגבולות הכפר, אפילו לקטנה שביציאות", מספר עמנואל. "אסור היה לגעת בנוצרים על פי חוק שבטי. היה ונגעת, היה עליך לטבול ידיים בנהר, לכבס את בגדיך ולהמתין מחוץ לביתך עד ספירת 3 כוכבים בשמיים".

ב-1984 עמנואל בן שש וחצי, כמעט כל אחיו כבר עלו ארצה במבצע משה והוא נשאר עם הוריו ואחיו הגדול בשנתיים. "היינו קטנים מדי לשרוד את תלאות המסע הרגלי דרך סודן ואבי היה מחויב להנהגתה הרוחנית של קהילת היהודים שנשארה באתיופיה. הוא גם דאג ללוות כל יהודי בברכת הדרך לפני שיצא למסע ועזר בשחרורם המהיר ממעצר של יהודים שנתפסו על ידי הצבא, טרם הצליחו לחצות את הגבול לסודן". המשפחה עברה לאדיס אבבה לחיים זמניים בווילה של קרוב משפחה שהיה גם קצין בכיר בצבא וזכו להגנה פיזית מפאת מעמדו הצבאי חברתי של בעל הבית. "בפעם הראשונה בחיי נמנעו ממני כמעט לחלוטין מאכלי חלב", עמנואל נזכר. "תוצרת הרפת של הכפר לא הייתה זמינה ומוצרי חלב לא היו נגישים לקנייה עבור יהודים בעיר. מנגד, המטבח הפך להיות עשיר יותר בבשר ובכל שבוע שחטנו כבש. שתינו תה וקפה במקום חלב". אחרי שנה וחצי באדיס אורגנה עבורם טיסה לכרתים ומשם לקהיר. נחיתה בנתב"ג ומשם באוטובוס למרכז הקליטה במבשרת ציון.

'אתם הולכים לארץ שבה השליט הוא המוח ולא הכוח, לא המקל שאיתו אתם רצים אחרי העדר' כך נאמר לי על ידי אחד ממנהיגי הקהילה ימים אחדים אחרי שנחתנו. מצאנו בארץ בדיוק מה שנכתב במקרא, ארץ זבת חלב ודבש והמון בשר", הוא מספר. "מצאנו המון אבל נשארנו עם כלום. מוצרי החלב התעשייתים, היו שונים בטעם וריח וגם במראה, ברמה שלא יכולנו לגעת או לטעום מהם. המצאנו מאכלים מחדש עם חומרי גלם מקומיים. הרתחנו גושי חמאה שאת טעמה לא אהבנו ערבבנו עם תבלינים מקומיים ויצרנו 'הכשר' אתיופי למטבח הישראלי. אמצעי הבישול היו אתגר מוזר. אנחנו רגילים למציאות כפרית ברמה של לחפש עצים להבערה. בימים הראשונים אני זוכר שחיפשנו חלל ראוי להחמיץ בתוכו את ה'בו הו ליט', תערובת האינג'רה. היו עולים אחרים שחשבו שחלל האסלה הוכן מראש על ידי הישראלים בדיוק למטרה זו, ואחר כך התפלאו ושאלו מדוע נעלמה התערובת כאשר ירדו המים באסלה. לאינג'רה לא היה תחליף ובמקום טף השתמשנו בשעורה. האינג'רה על בסיס שעורה נראתה מדהים אבל התוצר הסופי היה אלסטי ולא ספג את רטבי התבשילים. התפללנו בבתי כנסת אשכנזים במבשרת והאוכל בהתאם- המנה הישראלית הראשונה שאהבתי הייתה קוגל" .

אחרי שנתיים עמנואל ואחיו עוברים לפנימיית 'ישיבת הדרום' ברחובות. כיתת אולפן סגורה לאתיופים בלבד. "מראה הגפילטע פיש שהוגש בארוחות שישי הרתיע אבל תבשילי חמין, שניצלים וגולאש כבר דיברו אלי הרבה יותר". אחרי שנתיים הם מעברים לפנימיית שפירא באשקלון - פנימייה שיקומית לנוער בסיכון, כך הם מוגדרים על פי הרשויות.

עמנואל סירב להסכים לתנאי המחייה וההוראה בשפירא ואחרי שנה עברו האחים לפנימיית ימין אורט בהר הכרמל. "בפעם הראשונה בחיי נדרשתי לבשל לא רק לעצמי אלא בפני אחרים. מיצגים שונים של מאכלים אתיופים מתוך גישה חינוכית מקרבת ששררה במקום".

אותה גישה באה לידי ביטוי בהרצאתה החד פעמית של פרופ' רינה שפירא בפנימייה, לימים כלת פרס ישראל לחינוך. "משהו בטוב הלב שלה, בהבעות הפנים וביחס אלינו כקהל, הרבה מעבר לתוכן ההרצאה שבה את ליבי", מספר עמנואל. לבסוף היא זו שסללה עבורו את הדרך ללימודי תואר ראשון במשפטים. "חצי שנה לפני הגיוס יזמתי באופן עצמאי פגישה פיראטית במשרדה באוניברסיטה והצגתי ממוצע בגרות גבוה והמון אמביציה. עם ציון פסיכומטרי של 560 - 570 בניסיון השני לא היה עם מי לדבר אבל היא האמינה בי והציגה את מועמדותי בפני פרופ' אליעזר לדרמן שהיה מנהל החוג. אלפי סטודנטים באוניברסיטה בלי אף אתיופי היא אמרה לו, זו תעודת עניות למוסד. הוא השתכנע חלקית. נשלחתי ללמוד שנה א' תואר בחינוך באוניברסיטת בן גוריון עם מלגה מלאה. ממוצע 80 מעביר אותי למשפטים ובסוף השנה אני עם 96,אבל הוועדה שמקבלת אותי לחוג למשפטים מטילה ספק במידת המהימנות של ציוני. עכשיו אני על תנאי לחצי שנה במשפטים, אבל משם הכול באמת היסטוריה".

במהלך השנה האחרונה ללימודים הוא מקים את המחלקה המשפטית ב'מרכז המידע לנוער יוצא אתיופיה' ועובד שם תמורת חצי משכורת נאה באופן יחסי שתורגמה מדי יום חמישי ל'ארוחות פאר' במסעדות הכשרות של קניון רמת אביב. במרץ 2000 הוא מגויס לפרקליטות הצבאית, כמרצה בבית הספר למשפט צבאי בצריפין. שנתיים אחר כך הופך תובע בבית הדין הצבאי ומבין שאין תכלית בעיסוקיו כמגן על חזקים (צבא) מול חלשים (חיילים עריקים או כאלה שנתפסו בעבירות קלות). "ביקשתי לעבור תפקיד שימצה את יכולותיי למען ביטחון המדינה והייתי תובע צבאי בבית המשפט במחנה עופר. מייצג הצבא מול גדולי המחבלים שהובאו לדין באותה תקופה, משפחת ברגותי בין השאר".

במהלך השירות עד דרגת סרן, משהו עמוק משתנה בו ברמת המודעות החברתית. "דאגתי להרצות בהתנדבות בכל מסגרת שניתנה לי על תרבות אתיופית וגיליתי בורות אינסופית בכל מקום. החלטתי שהתרומה האמתית שלי למדינה לא תהיה בצבא אלא ביצירת החיבורים הנכונים בין עולי אתיופיה לישראלים האחרים. דרך האוכל האתיופי בעיקר, וגם המוזיקה והריקודים שמלווים אותו. אוכל היה נקודת חיבור נכונה כי הממסד הדתי נמצא בקונפליקט מתמשך מול יהדות אתיופיה ולרוב גם לא נותן את ההזדמנות ללמוד וללמד על השונה. כך גם האקדמיה, הספרות והספרים. תרבות האוכל הייתה פרוצה ונגישה ליצירת שינוי תפיסתי. היה לי את בסיס הידע לבישול ורתמתי שני בני משפחה וחברים לשיתוף פעולה עסקי".

כבר בחודשים האחרונים לשירות הצבאי, הוא מקים עם קרוב משפחה את מסעדת "אתיו-ישראל" בכיכר ציון בירושלים כמשקיע חיצוני שקט. 60 מקומות ישיבה ותגובה מדהימה של הקהל המקומי לאוכל. מחלוקת ניהולית מוציאה אותו מהשותפות לייסד את מסעדת חבש במהדורתה הראשונה ברחוב אלנבי פינת הרברט סמואל בתל אביב. מייסד, מנהל, השף האחראי והמארח הראשי עם 3 אחיותיו כמבשלות.

מושקע לחלוטין בעסק שהנגיש בפעם הראשונה אוכל אתיופי לברנז'ה התל אביבית. "ימים ולילות הרגשתי מחויב למטרה הנעלה של חיבור תרבותי דרך אוכל. הצלחנו להגיע לקהל עצום. חניכים של קורס פיקוד ומטה בצה"ל היו אורחים קבועים לאוכל והרצאות במסעדה, מצעדי ידוענים ומנהלי חברות גדולות. הצגנו לראשונה בתולדות המדינה, במסגרת מסעדנית תל אביבית, בלב הביצה – מטבח אתיופי מרובה גוונים וטעמים, אורגני וידידותי לחיך הישראלי. דרך האוכל ניסינו להראות את הקשר החם והיחס לכבוד האדם, וכל זאת באווירה של שירה וריקודים מסורתיים – ייחודיים לקהילה".

מלבד תפריט האוכל המסורתי הוגשה גם בירה אורגנית תוצרת בית, נטולת סוכר, חומרים משמרים ושאר תוספים כימיים. לקינוח יצא 'טג'ה' ליקר דבש ושעורה בתסיסה טבעית עם 'אנגוצ'ה' עוגייה דחוסה על בסיס טף. 'בונה' ו'שי', קפה ותה תובלנו בציפורן והל לסגירת הארוחה.

"היה חשוב שחבש תנסה לגשר ולחבר בין התרבויות דרך הבטן", הוא מספר. "שברנו סטיגמות נוראיות על אוכל אתיופי ועל הזהות היהודית שלנו. מול התזה השקרית הרווחת שאנחנו סוג של צאצאיה האבודים של מלכת שבא. הסברתי לאורחים שעל פי מקורות היסטוריים מבוססים של בני העדה, בתקופות שונות מחורבן בית ראשון - שני ועד תקופת מות גדליה, גלו מספר נציגים לא מבוטל משבטי ישראל לאתיופיה. עוד קודם לכן, שלמה המלך נדרש לצאת לגלות לארץ אימו ודרש שהבכורים מכל 12 השבטים ילוו אותו לארץ חבש".

בסוף 2007, במקביל לניהול המסעדה, הדנה לוטש עיניו חזרה לארץ ולמחוזות ילדותו בגונדר. הצורך בייבוא בירה אתיופית כשרה איכותית למסעדה ועסקים אתיופים אחרים במחירים רווחיים דרך שיתוף פעולה עם המותג המקומי DASHEN , סחף אותו להרפתקה חדשה בדמות הקמת מלון חדש לזרם התיירות היהודי-בינ"ל המתגבר במחוז גונדר. הוא קונה בשנים הבאות שטחי מפתח במרכז העיר ונע ללא הרף על קו ישראל - גונדר. סך ההשקעה הכולל בפרוייקט נאמד על 2 מיליון דולר, וכולו מגויס ממעגלי המשפחה הקרובים והמשניים. 170 חדרי שינה, 3 מסעדות – מתוכן אחת כשרה, ספא ובריכה יציבו אלטרנטיבה אטרקטיבית מול עולם המלונאות הדי מיושן בעיר.

ב-2010, חבש עברה דירה לרחוב הנגב בדרום תל אביב. השכירות באלנבי חנקה והדנה כבר היה מושקע כולו בעסקי המלונאות. אחיותיו ממשיכות כיום את ניהול המוסד והדנה תומך בהן, גם אם לא מאחורי הסירים ממש. רחוב הנגב לא פשוט לעסקים יש לומר, מוכה אלכוהוליזם, סמים ופשע מגוון בשעות המאוחרות של היום – כך בשנים האחרונות.

במקביל ליזמות המלונאית, הדנה מייצג כעורך דין עצמאי תיקים בתחום הפלילי מנהלי. רבים ממיוצגיו הם בני העדה והוא לוקח חלק משמעותי בפעילות החברתית הכוללת נגד אפלייתם בחברה ככלל ובבתי המשפט בפרט. בחודשים האחרונים הוא פועל למיסודה של אלטרנטיבה מחאתית אנטי אלימה, פרו ישראלית ציונית - דתית שדוחה כל ניסיון התבדלות פופוליסטי. בעזרת הניסיון והקשרים הענפים שבנה, וגם בעזרת ייחוסו המשפחתי כבנו של 'קייס הקייסים' הדנה טקויה הוא מבקש לפרק את שורשי הזעם שהובילו למחאה על בסיס עיקרון "ריב בין אחים יהודים" - שבסופו אהבת חינם ולא חורבן בית שלישי.

בעוד חודשים ספורים יגזרו הסרטים ויוסר הלוט מעל המלון החדש של הדנה בגונדר. המלון ייקרא על שם שמואל מולט הדנה ז"ל, אחיו של הדנה שנפטר ממחלה לפני שנתיים.

אתה לא מפחד שהמלון יזוהה כ'מלון יהודי' ויהפוך יעד מספר אחת לפגיעה בגונדר?

"הזמנים השתנו בגונדר מהתקופה שבה הייתי ילד. היום זו גאווה להיות יהודי וישראלי באתיופיה. כל מי שנשאר מאחור, לא משנה יהודי או לא –מקנא בך ובמקום שממנו הגעת".