פלופ

מכיוון שכתיבה על יין בסופרלטיבים מעליבים אינה המלאכה הדחופה ביותר עבורי, גזרתי על עצמי פוזה סטואית בכל מה שנוגע ליינות בינוניים-מינוס. רוב היין מהמין הזה עובר מעל לראשי. אני שותה ומבליג.
רק לעתים רחוקות ובנסיבות מיוחדות במינן יכול בקבוק יין להעכיר את שלוות הנפש שהחלטתי להתמסר לה, ולכפות עלי כתיבה מתחשבנת ונוקבת. יין רע הנושא תווית מחיר חצופה ומגובה בטררם של יחסי ציבור רעשניים ושקריים עושה לי את זה. המרלו סופריור 2000 של יקבי ברקן הוא בדיוק סיפור כזה.

מראש אני רוחש כבוד לרצונם של יקבי ברקן להפיק יינות עילית ולשחק בליגה של היקבים הטובים ביותר. יקבי רמת הגולן עושים זאת עם סדרת הקצרין שלהם - בחביות יקבי רקנאטי מתבגר יין מרגש מכרם בודד, וכמעט שאין יקב ישראלי מסחרי שאינו מקדיש מרץ רב להפקת יין יוקרה שעליו תהיה גאוותו. מה שמותר לכולם, מותר גם לברקן.
רק שלרצות להפיק יין איכות זה דבר אחד, להביא שאיפה כזו לידי מימוש זה דבר שונה לחלוטין. המרלו סופריור ממחיש כמה עמוק וכואב יכול להיות הפער שבין רצון ליכולת. וכשמודעות עצמית אפסית ו/או יהירות אינסופית מביאות יקב לגבות 160 שקל על בקבוק שהוא פלופ מתחילתו ועד סופו, העניין הופך מקומם.

ליין הדגל של ברקן יש בעיקר ריח אלכוהולי לא נעים, כשלידו הרבה ניחוח עץ. לגור בתוך חבית אף פעם לא רציתי, עכשיו ברור לי למה. מי שבכל זאת מרגיש צורך בשאיפת אדי עץ יעשה בשכל אם ייסע לנגרייה קרובה. במחשבה שנייה, 160 שקל ייקחו אתכם גם לאזור תעשייה רחוק. התוית האחורית המוצמדת לסופריור מתחננת שתניחו ליין להתאוורר כחצי שעה. גם אחרי שהיין התחכך באוויר הפתוח למעלה משעה לא הצלחתי לגרד ממנו הרבה טעם. היין נותר פחות או יותר כפי שהתחיל: חמוץ, עצי ובעל טעם חד מימדי. אחרי לא מעט מאמץ אני יכול להעיד שיש בו אי אלו רמזים קלושים לטעמי פירות שחורים. אותה תוית אחורית, שביקשה להניח ליין לנפשו למשך חצי שעה כדי שינשום ויפתח, טענה בתוקף שהסופריור יוצר בסדרה מוגבלת של 7,100 בקבוקים. זהו דווקא צדה החיובי של מטבע הסופריור. חשבון פשוט (כארבעה קורבנות לבקבוק) מראה שכ-30 אלף בני אדם ייחשפו ליין. ייצור המוני היה עלול לחולל יותר נזקים.