מקסיקלי, מסעדה חדשה באיזור התעשייה של הרצליה פיתוח, היא הפתיחה היותר מסקרנת של הקיץ בז'אנר המקומות הידידותיים למשפחה. בפרוץ אוגוסט יצאנו לתהות על קנקנה. מקסיקו וקליפורניה חוברות להן יחדיו בקונספט האוכל של "מקסיקלי". פעם היו מי שאהבו לכנות את המטבח הזה, שמעגל את הפינות של האוכל המקסיקאי לטובת אמריקה, "טקס מקס". כך או כך, מדובר בעצם במזללה, מעין שדרוג לטאקרייה, מזללת הטאקו התל אביבית של האחים ירזין, המשמשים כבעלי מקסיקלי (יחד עם יובל סלע, בעלים משותף של רשת מוזס).
האוריינטציה במקסיקלי הינה כל-משפחתית ברורה. העיצוב יומיומי, ההתנהלות משוחררת, התמחור נגיש, יש תפריטי ילדים וחוברות ציור וצביעה עבורם. זה מקום שנוצר כדי שכולם ימצאו בו את מבוקשם, ירגישו בבית וגם יחטפו בוריטו או פהיטאס צ'יק צ'ק, ויפנו את השולחן במהירות. להוציא את שתי המסעדות במלון דה נורמן שנפתחו השנה, בה שותפים האחים ירזין, זה הקוד לפיו מתנהלים רוב המקומות שהם פתחו בשנים האחרונות. קולינריה משמעותית, כזו כמו שעשו פעם - אאוט, קיוסקים של פאסט פוד - אין.
פתחנו בנאצ'וס וגוואקמולי (28 שקלים), סלט קיסר (32 שקלים) וטאקו דג (30 שקלים). כל אחת מהמנות היתה סתמית מרעותה. הגוואקמולי במנת הנאצ'וס היה אנמי לחלוטין, ללא שמץ כוח או חן מתפרץ כמתבקש. עלי החסה בסלט הקיסר לא מוינו בקפידה, היו עייפים וכרעו תחת עולו של רוטב פרמזן-אנשובי נטול שפיץ. במנת הטאקו היו שני נתחי פילה קוד קטנטנים עטופים בבלילת בירה. כה קטנים הם היו, שגם כשהפרדנו אותם ממערך התוספים עמם הגיעו, בקושי ניתן היה לחוש בדג. בצק הטאקוס (אחד מקמח חיטה, אחד מקמח תירס) היה סביר, אבל כל מה שאמור היה לספק את הטעם למנה הזו איולי צ'יפוטלה, כרוב, גוואקמולי ובצל כבוש, כשל קשות בתפקידו. זה, איך לומר בעדינות, פשוט לא היה טעים.
בוריטו רצועות עוף (40 שקלים) ופהיטה אנטריקוט (72 שקלים) היו ההמשך, שלא הרגיש טוב יותר. הבוריטו הגיע בטורטייה מגולגלת, עטופה בנייר וחצויה לשתיים. הוא כלל רצועות עוף על הפלאנצ'ה, אורז, ממרח שעועית, סלסת עגבניות, סלסה חריפה, חסה, גבינות ושמנת חמוצה. להלכה, כל מה שצריך. למעשה, מנה שסתמיותה, שלא לומר סרות הטעמים שלה זעקה. זו היתה מן לאפה שמעט העוף שהיה בה (בהחלט לא מספיק) לא היה מוצלח דיו וגם לא תקשר נכון עם שאר הרכיבים. אף אחד לא מצפה מבוריטו עוף לספק קונצרט, אבל הוא יכול וצריך להיות עולץ וכייפי, זלילת קיץ שכולה חן. אף אחד מהמתארים נטולי היומרה הללו לא נכח בבוריטו שלנו.
במנת הפהיטה היו רצועות אנטרקוט צרוב ולצדן פלפלים חרוכים ובצל סגול. היא הוגשה עם שלושה מטבלים גוואקמולי, סלסלת עגבניות ושמנת חמוצה - וארבע טורטיות. בשר האנטרקוט היה הרבה למטה מבינוני. הגדרתו בתפריט כ"רצועות סטייק" אינה חוטאת עקרונית למציאות, היא רק מתארת אותה בחלקיות. סטייק שלם זה בטח לא היה. גם טעים לא. הפלפלים היו שמנוניים מאוד, הבצל חרוך מדי, הסלסה חסרת חיים והגוואקמולי היה אותו אנמי ממנת הנאצו'ס. זו היתה מנה עגומה מאוד, כמו כל המנות עד כאן.
לקינוח חלקנו קסדייה דה לצ'ה (38 שקלים), מעין כריך עגול משתי טורטיות עם שוקולד, ריבת חלב ובננות מקורמלות, לצד קצפת וכדור גלידה. לומר על הקינוח הזה שהיה סתמי זה לתת לו מחמאה לה איננו ראוי כלל ועיקר. הוא היה קינוח בית מהסוג הפשוט ביותר, כזה שאינו מצריך מיומנות ו/או השקעה כלל. לפיכך תמחורו מופרך לחלוטין.
חד וגם חלק: זו היתה ארוחה גרועה. מחירה הלא גבוה לכאורה מוליך שולל. מעט מאד חלבון היה בה, רובו מהסוג הזול, והרבה רכיבי "מסביב" מהסוג הסתמי והלא משכנע, שחיבורם יחד לא עבד. כל ניסיון להמשיג את הארוחה הזו במונחי Value for money לא רלוונטי. כשאוכל סביר ותו לא מוגש במחיר מתון, אפשר לנסות לבחון את סוגיית התמורה לכסף. כל הוצאה היא מיותרת כשמדובר באוכל לא טוב.
האחים לבית ירזין יודעים היטב מה צריך לעשות כדי שמסעדה תהיה טובה. ברזומה העשיר שלהם יש הרי מספיק כאלו בעבר. בשנים האחרונות הם, כאמור, מבכרים את ערוץ המזללות הזולות. אלא שזול לא אמור להיות ירוד. לצערי, זו איננה הפעם הראשונה שאני נאלץ לכתוב את המשפט הנוכחי, בהטיה כזאת או אחרת, בהתייחס לעוד מזללה חדשה שלהם.
לא כל מפעלות המזללה של קבוצת ירזין בשנים האחרונות צלחו. אנג סו למשל, האסיאתית מבוגרשוב תל אביב, שהיתה מחופפת בערך כמו מקסיקלי, לא האריכה ימים. כיוון שהקונספט לא בנוי מראש על השקעת עתק (נאמר זאת כך: בהקמה של מקסיקלי לא ממש הסתובבו הסכומים שהושקעו בקלארו או טאיזו) כישלון לא יהווה אסון קולוסאלי. אני מאחל בכל לבי למקסיקלי שתישאר בסביבה, אך נדמה לי שכדי זה יקרה יהיה עליה להשתפר.
מקסיקלי, אריה שנקר 14 הרצליה פתוח, 09-9566628. לא כשר.
