פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אוכל ותקשורת - סיפור אהבה

      כולנו אוהבים לראות תכניות בישול ולדפדף בספרי מתכונים, אבל בפועל אנחנו עצלנים גרגרנים, שהפנטזיה מחזיקה אותם בחיים - דביר בר מסביר על המנגנון. ישראל אהרוני עורך אורח בוואלה! אוכל

      אוכל ותקשורת - סיפור אהבה
      כתב: שגיא בן נון, צילום: מור שאולי, עריכה: נועה לוי

      ווידיאו: מתוך גמר מאסטר שף 2015

      היה זה הרמב"ם שאמר "לעולם לא יאכל אדם, אלא כשהוא רעב; ולא ישתה, אלא כשהוא צמא". ובכן, ימחל לי הרמב"ם אבל לכבודו לא היה אינסטגרם והוא ודאי לא צפה יחד עם עוד 30 אחוז מבני העם הנבחר בגמר מאסטר שף. אז מה גורם לנו להיות סאקרים גמורים של אוכל ולצרוך אותו באופן אובססיבי לא רק כשאנחנו רעבים או צמאים, אלא כמדיה לגיטימית בכל שעות היממה, בטלוויזיה, בעיתונים, באתרי האינטרנט והמדיה החברתית? נורא פשוט: החיבור לרגש. או במילים קצת פחות עדינות: כולנו קצת ניאנדרתלים.

      הרי הסיכוי שנעשה לייק בפייסבוק או באינסטוש לתמונה של תינוק, שקיעה או קינוח מפונפן מקונדיטוריה פריזאית נחשבת, גדול עשרות מונים מהסיכוי שנעשה את אותה פעולה לתמונה אקטואלית ככל שתהיה. הסיכוי שנביא כמתנה לחג לדודה, ספר בישול של בשלנ/ית מוכרת מהטלויזיה, גדול משהיא תקבל את הביוגרפיה של סטיב ג'ובס. והסיכוי שנקרא את טורי ביקורת המסעדות (תלוי את מי שואלים), יותר מסבירים מאשר שנקרא טורים פוליטיים.

      קדירת קציצות עוף ושזיפים (ברני ארדוב)
      קציצות עוף בשזיפים. יש עוד מנות (צילום: ברני ארדוב)

      התקשורת בעצם משקפת את עצמנו ואת מה שהיינו רוצים להיות או לעשות. כולנו אוהבים לראות תכניות בישול מקומיות או מהעולם, אבל עובדתית, הסיכוי שנגיע לאותה מסעדה בחו"ל שראינו בטלויזיה בפריים טיים, קטן מאד (ולא כי לא נבקר באותה מדינה, לעזאזל, אנחנו הרי טסים לגיאורגיה ולפולין), כולנו אוהבים לדפדף בין עשרות ספרי הבישול שיש לנו בבית, אך הרוב המכריע ינסה לא יותר ממתכון אחד מתוכם. כולנו אוהבים לחלום שיום אחד נהיה המאסטר שף הבא של ישראל, אך רובנו יסתפקו בלהכין עוף בשזיפים בארוחת השבת (די עם זה באמת, יש עוד מתכונים).

      זו הפנטזיה שמחזיקה אותנו בחיים: נקנה את אותו מיקסר משובח שהוצג כתוכן שיווקי בתכנית הבישול או בעיתון ואת אותו סכין שנראה שחותך נהדר כדי להקנות לעצמנו טייטל של "שף ביתי" והיום הרי האקססורי שיש לנו במטבח, יקר לא פחות מהבגדים והתכשיטים שאיתם נצא לאירוע חשוב במיוחד.

      החיבור הזה בין תקשורת לאוכל הוא כיום בלתי אמצעי. כל אחד שמחזיק בחשבון פייסבוק, טוויטר או אינסטגרם הוא היום מבקר מסעדות וכל אחד שאי פעם פתח שווארמיה, הוא שף. החיבור בין השניים, נקרא foodporn: הפורנוגרפיה של האוכל (וגם אחד ההשטאגים הפופלארים ביותר באינסטגרם לתמונות מזון) והמשמעות שלו, אולי מסבירה טוב מכולם את האובססיה שפיתח העולם למזון מעבר לצורך הבסיסי של הזנה: הצגתו של מזון כמושא תשוקה והאדרתו באופן בולט ומיני כדי להעצים את הריגוש שבעיסוק בו, או במילים קצת יותר ברורות: כולנו מגזימים בשימוש בפילטרים מחרידים כדי להוציא את קציצת העוף הכשרה שהכנו בשישי סקסית כמו בר רפאלי בתכנית חצי הגמר של האקס פקטור (מצטער בר, לא היה שום דבר סקסי בך בתכנית הגמר).

      חציל קלוי של נאור כהן ממסעדת השומר 1 (אפיק גבאי)
      חציל בטחינה. כל אחד יכול להתפייט על בלאדי בלאדי (צילום: אפיק גבאי)

      התקופה הזו, שבה אנחנו חיים, היא אחת המרתקות בכל הקשור לאוכל ותקשורת. כל בשלן שאתמול הכין חריימה לראשונה, יכול לגשת לאודישן טלויזיוני ולקבל חשיפה בפני מיליוני איש, כל חלבן יכול לגייס כסף בהדסטארט להוצאת ספר בישול במימון המונים וכל חוואי עם חשבון בנק חביב והבנה בתוכן שיווקי יכול לממן לעצמו תכנית בישול באחד מערוצי הטלויזיה שלא לדבר על האינסטגרם שבו כל קלוץ יכול להתפייט על 'בלאדי בלאדי' תוך שהוא מכין חציל בטחינה.

      ואולי זה מה שיפה באוכל, בניגוד לתחומים רבים אחרים, אוכל הוא נחלת הכלל, כולנו אוכלים, לכולנו יש טעם, והיום גם כולם מבינים שלא צריך ללמוד במוסד קולינרי נחשב, או בכלל, כדי למכור אוכל להמונים ואפילו להרוויח מזה לא רע. והתקשורת? אותה תמיד הרי נאשים שהיא מעוותת את המציאות, כמו מראה שמוסיפה לנו 5 ק"ג.

      הכותב הוא בעל סוכנות המדיה החברתית Double spread