ישראל אהרוני עורך את וואלה! אוכל

למה כולם אוהבים לאכול?

מה יש בו באוכל שמאפשר שוויון חברתי יחסי ולמה הוא הפך לתחביב בקרב כל בני המעמדות בישראל? עפרה טנא מנתחת מהזווית האנתרופולוגית את עולם האוכל הישראלי. ישראל אהרוני עורך אורח בוואלה! אוכל

עפרה טנא
27/09/2015
ג'קי אזולאי. ניר כפרי,
ג'קי אזולאי. לכל משתתף בתכנית ריאליטי יש תפקיד(צילום: ניר כפרי)

לפני מספר שבועות באוגוסט המהביל, במהלך נסיעה במונית בתל אביב הנהג הצביע על בניין והכריז:"... וכאן נמצאת המסעדה הכי טובה בארץ". סקרנותי התעוררה – בראייה שלי נהגי המוניות אמורים לייצג את "קול העם", כמי שמדווחים נאמנה את מה שהרוב מרגיש וחושב. לאחר שאישר שביקר שם קראתי: "אתה מתעניין באוכל? ואיזה סוג של אוכל אתה אוהב?" ומיד התכוונתי לקטלג את הנהג לפי קריטריונים של מעמד ומוצא ולהסביר את כל עוולות החברה הישראלית דרך המפגש. אבל הנהג לא התבלבל והצהיר שהוא אוהב את כל המאכלים, בתנאי - שהם הטובים ביותר.

קשה לדמיין ששיחה כזו הייתה מתרחשת לפני חמישים שנה. לא בתל אביב ולא בערים אחרות בעולם, ואף לא לפני שלושים ועשרים שנה. אך בראשית המאה ה-21, אוכל, על גילוייו השונים, הוא נושא לוהט, בו נוטלים חלק, יותר מאי פעם, אנשים ונשים מקבוצות חברתיות שונות, ממוצא ובגילאים שונים. הם מחליפים מידע על מנות בהן התנסו; חולקים בתפריטים; מספרים על מסעדות אותן פקדו; הם צופים בשפע של תכניות טלוויזיה העוסקות באוכל ובפורמטים שונים; בכתבות הערוכות כמסע תיירות קולינרי באתרים שהאקזוטיות שלהם מודגשת למען הצופים המקומיים; בתחרויות בישול המובנות כמאבק בין קבוצות ומאפיינים שונים כמו: "הדתייה החושפת את העולם הסודי החבוי מתחת לפאה הנוכרית"; "המהנדס האשכנזי המרובע ממודיעין"; "הערבייה שהיא גם משכילה, גם פמיניסטית"; "המזרחי הגאה מהפריפריה", והן מבוימות כסדרת מתח רוויות יצרים בכיכובם של הבשלנים.

הידע באוכל מעידים על טעמיו של בעליו. פודיז בפעולה(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

אוכל היווה מאז ומעולם מקור להנאה ושימש כמושא לתשוקה. הוא מעורר רגשות וזיכרונות; ומציף געגועים ל?מקום, לאנשים, ל?י?לדות; גם היכולת להתקין ממוצרי המזון הנגישים למבשלים, מאכל טעים לחיך, ועם זאת מוכר ואהוב על בני הקהילה, זכתה תמיד להערכה. אך הערכה זו הייתה שמורה לבעלי זהות ותפקיד חברתי מוגדרים: כידע מקצועי של טבחים ומבשלות בשכר בבתי בעלי ההון או במסעדות ייעודיות, וכידע של עקרות הבית שעובר מדור לדור. הפצת הידע הזה היא ממש לא תופעה מודרנית. ספרי בישול מתרבויות שונות היו בנמצא מזה מאות בשנים, לפחות מאז ראשית המאה החמישית לספירה (אם כי בממדים צנועים ועבור קהל שונה); שבחים ושירי הלל לאכילה ושתיה אף הם ידועים מימים ימימה. אך העניין הרב שיש היום באוכל הוא בעל אופי שונה - הוא עניין שמעבר להנאה חושנית. הידע והעניין בו מעידים על טעמו של בעליו; בעל ידע עשיר בתחום ראוי, על היותו מודע לרוח התקופה, מעודכן. על היותו מה שמכנים בסלנג לועזי "פודי" (foodie).

לא בכדי אני בוחרת בלשון זכר. העיסוק באוכל איבד זה מכבר את זהותו המגדרית, המזוהה כל כך עם נשים (זה לא אומר, אגב, שנשים הפסיקו להיות האחראיות העיקריות על הבישול היומיומי עבור המשפחה). הגבר, שבעבר התקרב להכנת מזון רק כשעמד מזיע מול המנגל ובידו כוס בירה, מפגין כיום לא רק ידע בטעמי העולם ויכולת הבחנה בין חומץ בלסמי איכותי לחומץ הדרים מהסופר, אלא גם יכולת להפיק מנות משובחות, בדרך כלל עבור קהל שידע להעריך את המאמצים (לא החותנת).

עוד בוואלה!

לעבור את אוגוסט בשלום: 11 מתכונים קלים לקיץ

בשיתוף שופרסל
מהר מאוד למדנו להגיד סביצ'ה מבלי להשמע מגוחכים(צילום: אפיק גבאי)

אהבת האוכל נגישה לחלק רחב מהאוכלוסייה

מדוע היה האוכל במרכזי הכוח והעושר בדור האחרון? תשובה מוכרת וחבוטה היא שהתופעה מעידה על רדידות הדור, על שקיעתו בחומרנות, באובססיה לחומר וקפיטליזם. אבל גישה זאת לא מצליחה להסביר את הבחירה דווקא באוכל ולא את מורכבות התופעה. בעקבות חוקרים של תרבות אנסה להציע תשובה חלקית אחרת, בהקשר המקומי.

אכן תרבות "הפודיז" מתרחשת בחברה צרכנית מובהקת. אחת הביקורות המרכזיות כלפיה היא שמדובר בפעולה ריקנית, תוצר של מניפולציה של התקשורת ובעלי ההון ומהווה תחליף לערכים ולעשיה בעלות משמעות. עם זאת, הצרכנות גם מהווה אסטרטגיה שלפיה אנחנו מגדירים את הזהות שלנו ומאפשרת לנו לקדם את מעמדינו, גם כיחידים וגם כקבוצה. בעולם הישן תרבות ראויה נחשבה כפריבילגיה של מי שרכשו את ההשכלה הראויה כבר בבית ובהקשר מקומי - ששמעו בביתם מוסיקה מערבית קלסית, קראו ספרות גבוהה (או ידעו שאלו הדברים הנחשבים) ואחר כך עברו במוסדות החינוך ה"נכונים". או לילידי משפחות מבוססות. בהקשר הישראלי אני מדברת בהכללה על אשכנזים בני המעמד הבינוני. בחברה הישראלית העכשווית שבה ההיררכיה בין המעמדות כבר לא נוקשה כל כך, אחת הדרכים לעקוף מיקום חברתי שעובר מדור לדור כמו זהות אתנית היא באמצעות צרכנות ו/או התמקצעות בתחומים שאינם דורשים הון תרבותי מסורתי. אלה גם התחומים שבהם אין סף כניסה נוקשה כמו בחלק ממוסדות התרבות והרוח.

צרכנות בכלל וצרכנות של אוכל – כלומר להיות "פודי" –דורשת משאבים שנגישים לחלקם נרחבים מהאוכלוסייה. מי שקורא את העיתונות היומית, רואה טלוויזיה, משוטט ברשתות, נמצא "בעניינים". כל הידע סביב אוכל נגיש יחסית ולראייה, מהר מאד למדנו להגיד "קרפצ'ו" וסביצ'ה" ולא להישמע מגוחכים. התחלנו לקרוא במדורי האוכל ההולכים ומתרבים, ואנחנו מתגאים גאווה פומבית (חדשה יחסית) במאכלים מסורתיים מהקהילה "האתנית" (ובישראלית – לא-אשכנזית) בה גדלו, אפילו אם אכלו בבית תערובת ייחודית של שניצל על מצע של חומוס. אין דרישות לידע מקדים נרחב או לכסף רב כדי להיחשב כ"פודי", יחסית לתחומים אחרים, אפופי יוקרה: בגדי מעצבים בין לאומיים, יצירות אמנות, או שהייה במלונות בוטיק. אמנם כדי להיות למקצוען, ל"שף-על" נדרשת השקעה מקדימה בזמן ובכסף, אך אין דרישה להיות בעל השכלה מבית ספר טוב או להישלח בנעוריך לקייטנת באלט בלונדון כדי ללמוד גינונים מתורבתים ולהסתובב בחברת כאלו הדומים לך. שימו לב למוצאם האתני של השפים הסלבריטאים שלנו. הם משקפים הרבה יותר את הגיוון ואופייה האתני של החברה הישראלית מאוכלוסיית השופטים או המרצים באוניברסיטאות.

שגב. שימו לב למוצא האתני של השפים שמשקף את גיוון החברה(צילום: ניר פקין)

תרבות שוויונית יחסית

יחד עם זאת, גם בתרבות האוכל יש מעמדות, רק באופן מעודן. אולי נהג המונית הידידותי מעדיף להשקיע את הונו במסעדות היקרות הטובות ביותר אך רוב אוהבי האוכל יסתפקו במסעדה נחמדה/טובה לטעמם; הם גם יתמחו באוכל רחוב ויהפכו לאניני חומוס או פלאפל; ואולי ישמרו את הביקור ב"הכי-טובה-נכון-להיום" לציין אירוע בעל משמעות מיוחדת - שלא כמו העשירים אליהן מכוונות מסעדות אלו. גם לידע קולינרי יש מימד מעמדי שמעורבים בו כסף וכוח – הוא נשען על צרכנות בלתי פוסקת של מטעמים במקומות ותפריטים מגוונים רבים בארץ ובעולם (מגבלה ממשית עבור שומרי כשרות, למשל), על רכישה קבועה של המוצרים הטובים ביותר (אצל ה"קצב שלי"; "מוכר הגבינות שלי", ב"חנות היין שלי") לא רק באיכותן אלא גם בעדכנותם ב"בבאזז" המקומי של מה הכי עדכני ואופנתי נכון לרגע זה (סושי אאוט, אוכל מקומי אין וכדומה).

חוץ מהעניין המעמדי, לתרבות האוכל יש כידוע מימדים שליליים נוספים כמו: התגברות הפרעות האכילה, ניצול היתר וההרס האקולוגי עבור אחוז קטן מאוכלוסיית העולם, וחיזוק חוסר שוויון, בעיקר בקנה המידה הבין לאומי. אך עלי להודות כי כל עוד אין צדק ושוויון בעולמינו, אני מעדיפה את ההשקעה בתרבות האוכל שבמהותה, ביחס לשאר האפשרויות, היא שוויונית יחסית ומתגמלת בהנאה חולפת.

  • אוכל

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully