אוכלים סרטים

סצינות האוכל מתוך הסרט: כחול הוא הצבע החם ביותר

לאור דמויות השפים והטבחים שמציפות היום את המסך הגדול והקטן יחדיו, קל לשכוח שהקולנוע נולד בתקופה פוריטנית בהיסטוריה. רוב צופיו היו עניים, בלי הפנאי והממון הנדרשים על מנת לחגוג את תאוות ועינוגי האוכל הטוב. מה גם, שרובם האמינו בתפיסה שאוכלים בשביל לחיות ולא חיים בשביל לאכול.

כך, למשל, האיזכור הכי בולט לאוכל בקולנוע הפופולרי דאז היה אכילת התרד של פופאי המלח, הדמות המצוירת, האוכל רק כדי לנצח את יריביו. במדינות המערב רוב הצופים עדיין האמינו בערכי הדת הנוקשים, ואלה ראו באכילה פעולה שלילית שמשמעותה זלילה וקראו לה בשמות גנאי. הגרגרנות הייתה גם בין המוטיבים המרכזיים בשבעת החטאים בנצרות שעונשם מוות, וגינו אותה בכל פה. ומה שעשה פופאי אז להטמעת חשיבות האוכל בארה"ב היה כל כך משמעותי, שהוא משפיע גם היום יותר מכל מאמציה של מישל אובמה להנהגת הבריאות.

בשל השפעתה זו של הנצרות, הקולנוע המוקדם עוסק באכילה וסביאה רק כביטוי של חברה חולה וחוטאת. בקולנוע ההוליוודי של שנות ה-20, למשל, מתאר ססיל ב. דה מיל בסרטו "עשרת הדברות" את חטאי היוצאים ממצרים מסביב לעגל הזהב לא רק באמצעות סקס, אורגיות וטקסים פגאניים, אלא גם על ידי סביאה מוגזמת. ובסרטו על חיי ישו , "מלך המלכים", הרומאים, אדוני ארץ יהודה, מסבים תדיר למסיבות חשק, בהן הם אוכלים עד קצה גבול היכולת. תהליך מקביל התרחש גם בקולנוע הסובייטי הקומוניסטי התעמולתי של אותם ימים. כדי לסמן את אויבי העם הקפיטליסטים, העושקים את בני העם הפשוט, הם תמיד הוצגו כמי שמוצאים זמן לטקסי אכילה דקדנטיים, המאירים אותם באור שלילי.

גם כאשר צ'רלי צ'פלין מזכיר את נושא האכילה בסרטיו, הוא עושה זאת בצורה ביקורתית ומגוחכת, כאשר הוא מכניס לסרטו "זמנים מודרניים" את הקטע המפורסם על מכונת ההאכלה, האמורה לחסוך לקפיטליסטים זמן עבודה על חשבון איכות חייהם של הפועלים המסכנים, שאפילו האוכל שלהם הופך לעניין מכאני הנשלט בידי מדכאיהם והמכונות שלהם.

רק כאשר החברה המערבית נכנסה לעידן הרווחה, העושר והשפע, החל משנות ה-60, והדת מאבדת את השפעתה המרסנת, אפשר לראות שינוי מסוים ביחס לדימויי האוכל בקולנוע. אבל גם אז האוכל לא נכנס לקולנוע בזכות עצמו, אלא כחלק משני הקשרים רחבים ממנו. האחד, כחלק בלתי נפרד מהמהפכה המינית של התקופה, ממנעמי החיים, מתרבות "אכול ושתה כי מחר נמות", כחלק מהדוניזם חסר גבולות, הקושר את תאוות האוכל בתאוות החושניות והמיניות, שעכשיו נתפסות כחיוביות, ולא כבנות מוות. או, מצד שני, האוכל מתקשר עם מה שסומן כאובדן הדרך המוחלט של התרבות המערבית, ההולכת אל סופה, אל מותה.

הקולנוע "האמנותי" מגיע אל שיאו בשנות ה-60, ה-70 וה-80, אז נולדות גם יצירות המופת של הקולנוע בתחום זה. בסרט "טום ג'ונס" של טוני ריצ'רדסון פוגש צעיר הולל בצעירה משתפת פעולה המסמנת את המתירנות המינית הנשית החדשה, והוא מחזר אחריה בטכס אכילה מוחצן, הכולל רמיזות מיניות בוטות ומשעשעות. הסרט השפיע כל כך על אורי זוהר שלנו, עד שהאחרון יצר גרסה ישראלית לזלילה המינית הזאת עם דן בן אמוץ בסרטו "חור בלבנה".

הצד החושני והמיני של האוכל מתחזק עם חדירתו של האוכל המגיע מתרבויות אחרות, לא אירופיות, הכובשות את החיך המערבי. מילא איטליה, מילא צרפת, אבל החושניות כובשת כל חלקה טובה. השילוב בתרבויות אלה בין האוכל ויתר תאוות והנאות החיים בא לידי ביטוי בסרטים כמו "דונה פלור ושני בעליה" (ברזיל), "אוכל, שתיה, גבר, אשה" המקסים של אנג לי (סיו – טייוואן), "טמפופו" החצוף ושובר המוסכמות של יוזו איטאמי (יפן), "כמו מים לשוקולד" (מקסיקו), ואולי הסרט הכי חושני ביניהם, "ניחוח הפאפאיה הירוקה" שהגיע אלינו מוויטנאם, ושבו כל גילוי מרומז של חושניות ומיניות עובר דרך תהליך של טעם וריח.

אלה היו גם השנים הקשות והבעייתיות של התרבות המערבית בכלל, החוששת שהגיעה לסופה ולמצב של אובדן דרך וחידלון. חיים מדודים וקצובים בצל הסכנה האטומית. פדריקו פליני יוצר אז סידרה של סרטים אפוקליפטיים המתארים את סופה, החל מן הסרט "לה דולצ'ה ויטה". באחד מהם, "סטיריקון", המבוסס על יצירה ששרדה מן התקופה הרומאית ומתארת את התנוונותה וגסיסתה של התרבות הרומאית, הוא רואה משל למותה של החברה המערבית. הדמויות שלו מבלות את רוב ימיהן במשתאות וזלילות עד אין סוף, כמטאפורה לגסיסת החברה בה הם חיים.

מרקו פררי מרחיק לכת ומביים את הסרט הקיצוני ביותר בכיוון זה, "הזלילה הגדולה", על קבוצה של חברים אינטלקטואליים, מודעים לעצמם, ההורגים את עצמם בטירוף הולך ועולה של זלילה וסביאה וסקס עד אין קץ, שילוב של כל מה שאנו מכנים "תאוות בשרים", כדימוי למהלך שכל החברה המערבית צועדת אליו מרצונה החופשי (או תוך שיתוף פעולה). לואיס בונואל המופלא והמקורי, סוריאליסט ללא מעצורים, מתאר ב"סוד הקסם הבורגני" קבוצה של בורגנים, ההולכים מארוחת שחיתות אחת לרעותה ואינם מצליחים לאכול במהלך מסעם ולו פעם אחת. בכל פעם צץ משום מקום גורם מפריע והם נותרים וכל תאוותם בידם.

בסרטו של פיטר גרינוויי "הטבח, הגנב, אשתו והמאהב", מוצג הניוון המוחלט של החברה המערבית הקפיטליסטית בצורה כה קיצונית, עד שמסעדת היוקרה המוצגת בסרט, בבעלותו של הפושע הגנגסטר הקפיטליסטי האלים, הופכת להיות מקום שבו מוגשות מנות מבשר אדם, כך שהקניבליזם הופך לאחת מתכונות היסוד של החברה החולה שלנו.

אולי הסרט המייצג ביותר את היחס שעבר נושא האוכל בחברה המערבית הוא סרטו של גבריאל אקסל הדני על פי יצירה של בת ארצו, הסופרת איזק דינסן, "החגיגה של באבט". בסרט הזה מוצגת השקפת עולמה של משפחה פוריטנית דנית מסורתית, הדוחה את הבלי העולם הזה, הכוללים את כל מה שיפה ומרגש בחיים, כמו לבוש מעוצב היטב, יכולת אמנותית מוסיקלית ואוכל טוב. העולם בעיניה הוא רק פרוזדור לחיים בעולם הבא, ולכן יש לדחות את כל מה שגורם לנו עונג בגלגול הנוכחי. טבחית צרפתייה שבישלה אוכל גורמה למעמד הגבוה (והמנוון) בצרפת מחליטה לשנות את דעת המשפחה הדתית על אוכל ומבשלת לה שמינית שבשמינית מטעמי גן עדן. ניצחון החושניות וההנאה מן הטעמים הוא מוחלט.

ואז באה הטלוויזיה ותכניות האוכל הצצות בה תחת כל עץ רענן והפכה את חוויית האוכל לחוויה האולטימטיבית, וגם כזאת שכל אחד יכול להרשות לעצמו. בתכניות הבישול דמות השף היצירתי הפכה לגיבור של ממש ולייצוג כל מה שנפלא באדם באשר הוא: שילוב של אלברט איינשטיין ולאונרדו דה וינצ'י. הקולנוע ראה כי טוב בתכניות הבישול בטלוויזיה, הן באימפקט על הצופה והן בהיבט הרייטינג, ועלה על הגל הזה, תוך כדי שהוא מאמץ את דמות השף כגדולה מהחיים, ומבקש לתאר אותו ואת אמנותו כמתת האל למין האנושי. להיות שף ולבשל יצירתי מסמל היום בקולנוע את תמצית כשרונו של האדם, בין שהוא מלווה בממבו-ג'מבו בנוסח אייל שני, ובין אם הוא נקי מסלסולים ופיוטים ריקים מתוכן (תסמונת גורדון ראמזי). מי שיודע לבשל, ובהשאלה מסוימת גם לאכול או לגלם אנינות טעם, הוא גם התגלמות הגבר המושלם (והאישה המושלמת), המאהב המושלם, זה המחובר לרגשותיו ופנימיותו, החושניות בהתגלמותה. וזו רק ההתחלה. לכן כל אישה נופלת לרגליו (או גבר לרגליה), אך כמובן רק לאחר המבחן האולטימטיבי של יכולת בישול.

אפשר להביא עשרות סרטים מן הזמן האחרון העוסקים בכך ומעלים על נס כל מטבח אתני אפשרי ותרומתו האדירה לאנושות.

אבל, דווקא לאור הגל המדי נלהב הזה שמציף את הקולנוע, מזל שיש פה ושם גם סרטים אחרים. כאלה, שלא שכחו את חוויית האוכל במובנה הבסיסי והאנושי ביותר, תשוקה אנושית בסיסית. כך למשל יצירותיו של הבמאי התוניסאי העובד בצרפת, עבדלעטיף קשיש, שביים את "הגרגר והדג", על קוסקוס דגים בנוסח מולדתו, ואת "כחול הוא הצבע החם ביותר", שבו הוא דן לא רק באהבת נשים, אלא גם בדרך שבה האוכל לא רק נכנס אל גופנו, אלא גם מפעיל את תחושותינו, חושינו ורגשותינו, ויותר מכל, שם את התאווה הקדמונית בפרופורציות.

בתאבון!