ציידי הים יוצאים למלחמה

גרגרנותו המופגנת של חתול הבית השחור אינה מותירה מקום לספק. משהו מתרחש, מפיץ ריח ולוחש בחום מטרים ספורים מעליו, על רשת הצלייה. החצר המטופחת של אמיר פרסמן, צייד דגים עתיר מעללים מפרדס חנה, כבר ידעה רגעי חסד קולינריים לא מעטים בשנים האחרונות, והערב היא מארחת בעשן רב דג לוקוס שמנמן במשקל 3 ק"ג ומפלצת אלבאקור גדולה פי שלושה. פרסמן צד את האלבאקור יומיים לפני עם רובה עץ, בצלילה חופשית ללא בלוני חמצן - מרחק של 10 ק"מ בעומק הים מול חופי חדרה. אורי בינסטד, שותפו לתחביב, הוא האחראי על הלוקוס שנתפס לא רחוק מביתו, מול חופי נתניה.

פרסמן (45, מנהל ב'טבע'), בינסטד (40, בעל עסק לתכנות אתרים) ודני הרמי (45, מעצב שיער) - שותף שלישי לתחביב ומשתה הציידים הנוכחי, הם חלק ממיעוט נרדף ומופלה על ידי ענף הדיג במשרד החקלאות. הם ועוד מאות שכמותם כבר התאגדו בחודשים האחרונים לכדי עמותה ששמה ISFA (איגוד הדייגים הספורטיביים בישראל) במטרה למנוע איסורים ומגבלות ציד שנכפו עליהם בתקנות חדשות על ידי אנשי המשרד, כאילו היו גורם מרכזי וראשון ומעלה לכל משבר הדגה מול חופי הים התיכון.

70,000 דייגים ספורטיביים בעלי רישיון, לא רק ציידים ברובה – גם דייגי חכות, יש בישראל. על פי ההערכות הם שולים במשותף רק כ-18 אחוז מהשלל השנתי בחופי הים התיכון המקומיים, והרישיון הספורטיבי אוסר עליהם כל שימוש מסחרי בשלל שנתפס. לעומת זאת, ישנם רק 1,130 דייגים אחרים, גם כן בעלי רישיונות, הנחשבים מסחריים ומורשים במכירת השלל תחת מגבלות בריאותיות ורגולטוריות אחרות. למרות מספרם הזעום בהשוואה לספורטיביים, הם האחראים למשיכת רוב השלל הימי והנזק המצטבר למארג החיים מתחת לפני הים.

קלות הדעת היחסית שבה נוסחו התקנות שעיקרן אוסר דיג מסוג כלשהו בעונת הרבייה - חודשים אפריל-יוני 2016, אינה מוכחשת כלל על ידי אנשי המשרד. נהפוך הוא - הם מודים כי במסגרת הרפורמה המתוכננת בענף והמגבלות החמורות שיוטלו על כל העוסקים בדייג מסחרי, הוטלו גם מגבלות על הציידים הספורטיביים - למרות שאין בידם כל בסיס נתונים מחקרי שממחיש את הצורך באיסור הגורף. עניין של מדיניות חדשה, כך הם אומרים. "הימים שבו שתקו הציידים נגמרו, אנחנו יוצאים למלחמה על שמירה על הים והתחביב שלנו. מוכנים לשלם כל מחיר הגיוני אבל לא להיות השעיר לעזאזל של כולם. אנחנו הרי שמים על עצמנו מגבלות בכל מקרה, לאורך השנים, מתוך אהבה לטבע", כך מצהיר בינסטד בשם כולם.

פעולת הציד הקבועה, המעוגנת ברישיון עבור הציידים (/"דייגים ספורטיביים"), מחייבת אותם בצלילה חופשית ושימוש ברובה תת ימי - ללא בלוני חמצן. נכון לרגע זה, בעונת הרבייה, תיאסר עליהם כל פעילות בים על ידי משרד החקלאות. מגבלה גורפת שכזו אינה מוכרת במדינות אחרות בעולם, שם דייגים ספורטיביים דווקא זוכים לעידוד בפעולתם ומוגבלים למעשה בעיקר בכמות הציד היומית המותרת וזני הדגים הספציפיים. לא במקרה, מדובר לרוב באנשים נורמטיביים, בעלי יראת כבוד מופגנת לטבע ככלל ודגים בפרט. תחביבם הוא ספורט ימי שמפנק בקצהו בשלל בשר משובח לאכילה. עד 5 ק"ג בכל גיחה יומית - כך על פי התקנות.

פרסמן פורס סטייקים משומנים של אלבקור וצולה אותם במיומנות עוד לפני שנמזגה כוס הבירה הראשונה לשולחן. הם מתובלים בשמן זית, מלח גרוס ופלפל. רכים, צלויים ומעושנים כהלכה. על השולחן יש גם קרעי פיתה צלויה לנגב את כל הטוב שבתחתית הצלחת ובמקביל - הלוקוס מתהפך על הגריל אחת לכמה דקות.

כמו מלאכת הצלייה, גם הציד הוא לא משחק ילדים. יש בו מידה רבה של אחריות אישית וסביבתית מחויבת המציאות. צייד שאינו בקיא ברזי הצלילה, מטה ומעלה - יכול לאבד את חייו ברגע. זה כמעט קרה לפרסמן לפני שנה וחצי מול חופי חדרה כאשר הרגל שלו הסתבכה ברשת דייג ישנה והוא נתקע 5 דקות מתחת למים, על סף עילפון ומוות. אחרי שנשם אוויר ראשון, מיד דחף שנורקל לפה בשביל למנוע בליעה עודפת של מי ים במידה ויתעלף מתשישות. הרמי מחבר את הדברים למקום רוחני יותר בטענה כי רפיון הגוף המתבקש בירידה והעלייה מצלילה ממכר ושווה ערך בתובענותו ל"עיסוק מקצועי ביוגה".

האחריות הסביבתית של העוסקים בדבר באה לידי ביטוי במספר מישורים. דגים קטנים הם מחוץ לתחום. אין בהם אתגר מקצועי והם לא שווי ארוחה משפחתית. דגים גדולים נבחנים בקפידה, עדיפים זכרים על נקבות. ירי לא יתבצע על סביבה סלעית מפני שיש בכך סכנה בטיחותית לצייד שיאבד את נשקו ויותר מכך - הרס של סביבת החיים הטבעית של הדג.

בשר צייד דגים בא לידי ביטוי מקסימלי בטעם, במינימום תיבול. כך לתפיסת פרסמן המארח. הוא מזליף מעט סויה על נתחי הלוקוס הלבנים שירדו מהאש לשולחן - וזהו. האקט הסגפני הזה מתחבר בזיכרונו לפעם שבה צד ביוון וראה דייגים מקומיים מפלטים שלל על הקיאק ומשרים את הנתחים במי הים. רמת המליחות העדינה והטבעית הייתה מדויקת עבורם. המינימליזם הזה מעצים בעיני המתבונן והטועם את הכבוד לדג. רטבים סמיכים ושאר ירקות רק יסתירו את גודלו והדרו. כל כך הרבה ידע ומאמץ הושקע כאן - הדברים רחוקים מלהילקח כמובן מאליו.

"אנחנו מחפשים ים רגוע, צלול ככל שניתן עם ראות מינימלית של 4-5 מטר קדימה", מדקלם בינסטד את מנטרת הצייד. "בודקים כיוון ועוצמות הרוח ומחפשים טמפרטורת מים חמימה 21-27 מעלות צלזיוס - אידאלית לציד. לוקחים ציוד הכרחי של קיאק, שנורקל, סנפירים, מסיכה, חליפת ציד להגנה משמש וקור ועקיצות מדוזה. רובה ציד כמובן. רובה קצר למים רדודים - בורים וסרגוסים, כי לא צריך עצמה בחדירה. רובה ארוך לעומקים 10-15 מטר לטווח פגיעה של 4-5 מטר בעומק, בדגים שווים יותר". החודשים מאי-יוני הם הפוריים ביותר עבור הציידים בדרך כלל, ומכאן גם יוצא קצפם על המגבלות שהטיל משרד החקלאות.

"זה תחביב ללא שובע. אתה רוצה לתפוס את כל הדגים שברחו לך בפעם הקודמת שצללת. או לשחזר את התפיסה הכי טובה שהייתה לך פעם נוספת. אתגר הציד מחייב אותך להגיע למרחק פגיעה, מצב של לראות את הלוקוס בעיניים. ללמוד איך לגרות את הדג בלי פיתיונות ופנסים. לקח לי שלוש שנים לפצח את הדרך הנכונה לצוד לוקוסים. בכל צלילה יש לך ניסיון אחד לפגוע וזווית כניסה אחת נכונה. צריך להיכנס לראשו של הדג. מה הפחיד אותו בפעם האחרונה שהתקרבנו? לאיפה הוא ברח באזור הסלע? המחשבה והתכנון היא לפני הירידה למים, כיוון הכניסה", אומר בינסטד.

הרמי שגדל בבית דייגים וכל רגע פנוי בחייו מערב ים, סירות ודגים מול חופי תל אביב, בת ים ופלמחים, התחיל לצוד לפני 20 שנה. הרבה השתנה מאז. "כמויות הלוקוסים בירידה דרסטית. גם דניסים ענקיים שאינם עוד. לפני 30 שנה הייתי נוגע בלוקוסים בידיים ב-5 מטר עומק", הוא מספר. ולא רק הוא - גם הנתונים שמציגה החברה להגנת הטבע, עליהם מתבססות שורת ההחלטות האחרונה של משרד החקלאות. כיום, הדיג בים התיכון מספק כ-14 אחוז מהייצור המקומי של דגה בישראל, כ- 2,700 טון בממוצע לשנה. "המשך 'עסקים כרגיל'- ניהול שגוי של הדיג - יוביל לקריסת הדגה ובעקבותיה לקריסת הענף, עם צפי ל-1,500 טון בשנה בלבד, פגיעה סביבתית נרחבת, ואבדן מקור פרנסה ונופש" - כך על פי נתוני החברה.

שדרות הניהול והפיקוח של הענף היו שרויות בכאוס טוטאלי במשך שנים. סדרת גילויי שחיתות חמורה שנחשפה על ידי ד"ר אורן סונין, לשעבר מנהל תחום דיג ימי במשרד ב-2010, הניחה את היסודות לפרסומו של דו"ח מבקר מדינה חריף במיוחד ב-2011. מסקנות המבקר חייבו רפורמה מעמיקה בתחומי ניהול ופיקוח בענף, אך כמו במקרים רבים אחרים - הן יושמו באופן חלקי ומתחמק. לאורך כל אותן שנים, מצב הדגה בים התיכון הורע באופן משמעותי, וב-2014 עתרה החברה להגנת הטבע נגד משרד החקלאות בשל אזלת ידו המוחלטת במאבק מול התדלדלותה של הדגה המקומית. שנת 2016 סומנה כשנת מפנה בענף הדיג במשרד החקלאות, בדרך לרפורמה מעמיקה בתחום שליטת המדינה על הנעשה בין הגלים.

בראש המערכה, לטוב ולרע, עומד ניר פרוימן, מנהל אגף הדיג במשרד החקלאות. הוא מודע למגבלות יכולתו לחולל שינוי מידי, או לרצות את כל הקולגות. התקנות לציידים, לתפיסתו, עתידות להתעדכן ככל שייצברו נתונים איכותיים במהלך השנים הקרובות על שינוי כיוון חיובי במצב הדגה. "בחמש השנים האחרונות אנחנו מזהים עלייה במגמת הציד הספורטיבי. מ-2,000 בעלי רישיונות לסביבות 5,000 היום. עלייה של 300 אחוז", הוא אומר. "בדומה למדינות אחרות בעולם, החלטנו לבצע הפרדה בסוג הרישיונות בין דיג ספורטיבי מסחרי לבין דייג ספורטיבי טהור (ללא שימוש בבלוני חמצן). כל זאת בשביל להגביר את יכולת המעקב ואיסוף הנתונים. היכולת לדעת מי במסחרי ומי בספורטיבי. קודם כל מפני שספורטיבי אינו מתפרנס ממה שהוא צד, הוטלה מגבלה של 5 ק"ג משיכת שלל יומי לציידים - נכון ל- 2015 אין רישיונות נפרדים, ב-2016 כבר יהיו".

מדוע אתם מטילים איסור דייג גורף ב2016, כאשר אין בידך מסד נתונים מסודר שמתאר את מידת הנזק הסביבתי-בילוגי, אם בכלל, של הדייגים הספורטיביים?

"המצב בחופי הים התיכון לא טוב על פי נתוני שלל מצטבר ומחייב פעולה דרסטית. יש חוסר התאמה בין הציד המסחרי לכמות הדגה, ואנחנו משנים מציאות. משום כך בחודשים אפריל ומאי יוגבלו כל שיטות הדיג. יש פה עניין של ניהול מדיניות. בשנה שעברה טעינו כי הגבלנו רק את העוסקים בצייד ספורטיבי ולא את האחרים. בשנה הבאה, הכול ייאסר בצורה גורפת לכל שיטות הדיג החופיות. ספינות המכמורת, הגורם המשפיע ביותר לרעה על מצב הדגה, לדוגמה - צפויים להינזק בצורה המשמעותית ביותר כתוצאה מהמגבלות. יש הבדל בין ציד ספורטיבי של יחידים ובין כאלה שמוציאים עשרות קילוגרמים של דגים בכל יום - בניגוד לתנאי הרישיון. לא כל האנשים בענף הם אנשים נהדרים".

ובכל זאת, אם תיקרא לדיון רוחבי בנושא באחת מוועדות הכנסת - לא תוכל להגן על מהלכים שאינם מגובים בנתונים

"אין לנו נתונים מדויקים ואין הערכה אותנטית. אנחנו מעריכים את כמות השלל השנתית של צייד ספורטיבי בכמה טונות בודדות. אני כן יכול לומר שבגלל פעילותם, לעיתים רבות ניצודים דגים גדולים שנושאים בבטנם אלפי דגים . וזו פגיעה קריטית במארג החיים מתחת לפני הים. יכול להיות שככל שנלמד את הדברים, אולי בתוך שנה -שנתיים נתייחס גם להיבטים קונקרטיים יותר שיאפשרו צייד ספורטיבי לדגים מהגרים מים סוף, או זנים ספציפיים אחרים של דגים בתקופות מסוימות. ככל שמדובר בדייג ספורטיבי, אני תומך בזכותם של האנשים לעשות ספורט. אם יש בקצה הפעילות דג למאכל זה גם בסדר תחת המגבלות. לאורך השנים היו לנו כלים סטנדרטיים לפיקוח על הדייג המסחרי אבל ההתמודדות עם היקפי הדייג הספורטיבי היא די חדשה עבורנו. לכן התגובה הבירוקרטית שלנו מום בתקנות היא די איטית".

יכולת הפיקוח הכוללת הנוכחית של משרד החקלאות מול חופי הים התיכון – מקו רצועת עזה ועד ראש הנקרה, מול הדייגים הספורטיביים, היא כמעט אפסית. בשבוע נתון, על כל אורכה של רצועת החוף עובדים בין 5-20 פקחים. 'מסמך הרפורמה לניהול הדיג בים התיכון 2015-2016' של החברה להגנת הטבע, מנתח בצורה מעמיקה את הגורמים והפתרונות למשבר הדגה בחופי הים התיכון, ובמידה רבה מתאר גם את דרכי הפעולה המתוכננות של משרד החקלאות. מחבריו ממליצים על הגדלה של מספר הנהנים בציבור ממשאב הדגה - דייגים ספורטיביים, צוללי טבע וכו', לצד מזעור טביעת הרגל האקולוגית של הענף - אנשי הספינות והדיג המסחרי.

כאמור, על פי הנתונים, כ-70,000 איש נהנים מהדיג כפעילות פנאי ספורטיבית, לא רק צייד, ובכך מהווים את ציבור הדייגים הגדול ביותר בישראל - ולכן הם יותר משפיעים מכל הספינות גם יחד. "מוערך כי ענף הדיג הספורטיבי מגלגל כ- 100 מיליון ש"ח בשנה בציוד דיג, והתועלת הכלכלית-חברתית מערך הפנאי הנגזר ממנו היא משמעותית ביותר", כך על פי מחברי המסמך. בהשוואה לשיטת ספינות המכמורת שבה מוטלת רשת כבדה לקרקעית הים, הציידים הם גורם משפיע - כמו טיפה בים. "המכמורת, ממנה נהנים רק כמה עשרות דייגים, פוגעת במשאב הדגה בכלל, בפרנסתם של רוב הדייגים המסחריים בישראל - הדייגים החופיים, ובהנאתם של עשרות אלפי דייגים ספורטיביים וחובבי ים", לשון הדברים. 50 אחוז משלל המכמורת מושלך חזרה לים, בדרך כלל ללא רוח חיים ולמעלה מ-70 אחוז מהדגים בשלל המכמורת בישראל הם מתחת לגודל התקני - כלומר הדגיגים נדגים בטרם הספיקו בכלל להתרבות.