לחם ארז, סניף אבן גבירול, עוצב, ככל הנראה, על אל.אס.די או אחד מתחליפיו בני זמננו. מבחוץ נראה שעמודי הדשא המלאכותי שתוחמים את המקום הם דוקא הברקה, וכך גם כלוב הציפורים הגדול ונדנדת העץ המכוסה כולה בפיתוחים. אבל צרורות הקומקומים, שתלויים על הקירות בפנים, לצד פלמינגו ורוד, בובות של תינוקות ושרשראות רימונים, העיפו את בית הקפה למקום אחר, למשל לקילומטר המאה ואחד בדרך לאילת. עציצי הענק, שהתחבאו מאחורי עמודי הדשא, הזכירו יותר את גני החתונות שבהם אנחנו מפקידים בימים אלו - כבכל קיץ - את מיטב כספנו, אבל הריח החזק שאפף את המקום, של עלים ירוקים וטריים ברוטב חמצמץ, היה מוכר ממקומות טובים יותר, כמו המסעדה של ארז בהרצליה.
לצערה של המלצרית, היא הגישה לנו תפריטים בעברית ובאנגלית. לצערנו, היא סירבה לאמץ את הקאמפיות המשעשעת של בית הקפה שבו היא עובדת. כשפצחנו בניתוח תוכן השוואתי - ואילת תהתה: "למה באנגלית אין מיץ רימונים?" - הסבירה המלצרית, בזעף מסוים, שהתפריט באנגלית כבר לא בתוקף. אבל אילת חשבה שאולי זה בגלל שאין מספיק מיץ כדי להגיש גם לאמריקאים. כשתהינו מהם גולינים מלפפונים, המופיעים בסלט הסברס שהזמנו, הסבירה המלצרית שזו פשוט צורת החיתוך שלהם, שנעשית במנדולינה, מכשיר לפריסת ירקות שמופיע בעיקר ב"השפים הטובים בעולם". אז איך חותכים כאן את הרוקה? התהייה הזאת לא זכתה לתשובה משני טעמים: ראשית, המלצרית כבר סימנה אותנו כשולחן הקרצייתי של הערב, ושנית, לא חותכים כאן את הרוקה.
הרים של רוקה
בשני הסלטים שלקחנו, מתוך השלושה הקיימים בתפריט, קיבלנו שיחים שלמים של רוקה ועוד קצת עלים אחרים, ומעט תוספות שמזכות את המנות בתואריהן הארוכים בתפריט. מזל שהגברים שמולנו היו בעלינו החוקיים, כי לא היתה שום דרך אסתטית לאכול את הרי הרוקה (רוקט). בסלט התאנים (38 שקל), מלבד שיחי רוקה, היו גם נבטי אפונה, תאנים, חתיכות קטנות של גורגונזולה ואגוזי מלך. סלט הסברס (34 שקל) היה דומה מאוד ובכל זאת פחות טעים, עם מגוון ירוקים - נענע, פטרוזיליה, בזיליקום וסברס, עם גולינים מלפפונים (בסופו של דבר, מדובר בפסים דקים שלהם) ושברי גבינת פטה. עם הסלטים קיבלנו פרוסות של לחמי ארז המעולים כתמיד, רק משום מה במקום חומץ בלסמי ושמן זית, הנהוגים ברשת, הגיעה לשולחננו חמאה.
בכלל, נדמה היה שהפיינשמעקריות, שמאפיינת בדרך כלל את הרשת, נעלמה איכשהו בים הקאמפ.
בעלה לקח כריך עוף צלוי (35 שקל) ובעלי לקח מהצלחת שלי. שניהם היו מרוצים. ניצלתי את זכותי לטעום מהכריך, ובדרך נשר ממנו קצת עוף לתוך כוס הדיאט קולה שעמדה בינינו. לא היו חסרים משקאות על השולחן - מרענני האבטיח והמלון (14 שקל כל אחד) היו מיצויים מוצלחים של הפירות, מיץ הרימונים (14 שקל) הארגמני השאיר אחריו אפילו את טעם הלוואי של גרעיני הרימון, והרימונענע (13 שקל) היה רימוני בצבעו, לימוני בטעמו ולא רע כשלעצמו. ולמרות כל אלו, שלחה אילת ידה אל הדיאט קולה. כשכולנו נזעקנו, היא שאלה בטון של אל-תטרידו-אותי-בקטנות: "למה, כי יש בפנים עוף?!". אחרי מחקר שטח קטן, היא התחמקה מלגימתו של דאקירי העוף: "טוב, לא אמרתם שהעוף בא בחתיכות קטנות." אלוהים, כידוע, נמצא בפרטים הקטנים, אבל באותו ערב הוא לא היה בלחם ארז; הוא לקח בווידיאו את "פרסילה מלכת המדבר".
לחם ארז, אבן גבירול 52, 6969381.