אלונזו עורר בנו מיד זיכרון ישן, מריר-מתוק, של המקומות מפעם, שבהם היינו מבקרים בקביעות עוד לפני הגיוס לצבא. הם היו קטנים, אינטימיים, מלאים בחברים טובים, עם מוזיקה רועשת, הופעות של להקות בתוליות ונלהבות והמון אלכוהול במחירים זולים. הם היו הברים הנאיביים של הקיבוצים, שבדרך כלל ניצבו בגאון ליד הרפת והרחק מהבתים, עם ריח משובח של זבל בחוץ ועשן סיגריות מחניק בפנים. הם היו ברי ההתבגרות.
אלונזו (וטוב שכך) לא נמצא ליד רפת, אלא בפלורנטין, ואין בו ריח של פרות, אבל גם כך המקום הזה מדיף ניחוח עז של פרובינציאליות. זה בר בלי יומרות מיוחדות, עם תפריט לא מגוון של אלכוהול ובינתיים ללא אוכל (חוץ מזיתים), אבל מי שחפץ לברוח לרגע מברי העיר ההדורים והמנוכרים, יכול למצוא אותו מהנה בהחלט. המקום, קטנטן ושכונתי, נפתח לפני חודשיים. הבר עצמו זעיר, סביבו ניצבים שישה כסאות ובאחוריו מדפי אלכוהול צנועים. צמוד לקירות יש מספר שולחנות מוגבהים, אחד מהכתלים מכוסה בציור גדול וצבעוני של פרצופים ובניינים גבוהים ובקיר שמולו מותקנת מראה גדולה.
באלונזו אין כרגע תפריטים, ומכיוון שגם לא היו כל כך הרבה אנשים, הברמן, שהוא גם הבעלים, גם המנהל וכנראה שבדרך כלל גם המלצר, ניגש ופרש בפנינו את מרכולתו האלכוהולית הצנועה שכוללת, בין היתר, כמה סוגי וויסקי (מחירים לדוגמא: ג'יימסון, בושמילס - 32 שקל, בלק לייבל - 45), גולדסטאר מהחבית (שליש - 15, חצי - 18), ומבחר מוגבל של קוקטיילים. הוא היה נחמד, הבעלים-ברמן-מלצר, בלתי אמצעי, ובעיקר היה לו המון זמן לשני פרצופים חדשים, שהיו כנראה היחידים שלא הכיר במקום.
על הבר ישבו עוד ארבעה בחורים ששוחחו ביניהם ומילאו ניירות גלגול בדראם, ומעת לעת הסתובב שם גם כלב שנכנס ויצא מהמקום. אבל לאט ובהדרגה האלונזו התרוקן ונותרנו רק אנחנו והבעלים. הוא סיפר שהוא הגיע מחיפה, שבסופי השבוע המקום מתמלא ומופיעות בו להקות צעירות, שיש לו תוכניות להתרחב ואולי גם להביא תפריט מאכלי ים. הוא סיפר, ובינתיים הגיחו פתאום שני פלורנטינאים נחמדים, שתופפו להנאתם בתופים קטנים, כמחוות סיום לערב רדום ושקט במקום חמוד. כי זה האלונזו: טוב למי שמבקש לחתום קבע בבר שכונתי מהסוג הישן והאינטימי, רע למי שחפץ בבר אנרגטי עם עיצוב מהודר ותפריט עשיר.
"אלונזו", פלורנטין 5. טל' 6831070. פתוח: 22:30 עד הלקוח האחרון
אלונזו
אלעד וינגרד
21.10.2002 / 10:48