וידאו: החלטת בג"צ בנושא ההשגחה הפרטית
הלילה האחרון לפני כניסת שבת הוא הזמן בו בני ברק מתעוררת לחיים. מה שהיה בעבר סוד שמור לקהילות החיות בעיר ולפודיז מקצועיים, הפך כבר לנחלת הכלל; במקום לצאת לבילוי שגרתי בעיר הגדולה, רבים החלו לפנות דווקא מזרחה, אל המסעדות, המאפיות והמעדניות היהודיות שנותרות פתוחות, עמוסות בסועדים מן הפנים ומן החוץ, עד השעות המוקדמות מאוד של הבוקר למחרת.
דיאלוג אגבי בין זבן לאברך צעיר בביקור אקראי באחת המעדניות החרדיות היותר מוכרות על מנת להצטייד בסלטים ביתיים שישודכו לחלה מקומית שיצאה אך הרגע מהתנורים הגדולים, חשף מציאות מורכבת ואפילו מפתיעה. עבור עיניים חילוניות, הקהילות החרדיות לעולם נתפשות כמסתירות יותר משהן מגלות, ועדיין; כאשר נשאל הזבן על ידי אותו אברך עובר אורח באיזו כשרות הם מחזיקים, לא היה עולה על הדעת כי תשובת הזבן, חרדי בעצמו, תהיה כי למקום אין כלל תעודת כשרות.
רק לאחרונה, בצעד מפתיע, פסק בג"ץ כנגד הכשרות האלטרנטיבית שקמה על מנת להתנגד למונופול של הרבנות. התנגדות מסוג זה מזוהה לרוב עם המחנה הליברלי-חילוני במדינה, אך נראה שבמידה מסוימת יש בינם לבין החרדים מן המשותף. "תעודת כשרות היא מנגנון שנותן לאנשים שלא מבינים אסמכתא שהמקום כשר", מסביר מיקי גיצין, מנכ"ל התנועה ישראל חופשית הפועלת למען חופש דת. "בקהילות סגורות, בהן האנשים מכירים וסומכים אחד על השנייה, אין צורך באסמכתא חיצונית. זה דווקא יפה. זו כשרות קהילתית מסוג אחר, בבחינת 'אני לא צריך שתוכיח לי שאתה כשר. אני יודע מי אתה ומי אוכל אצלך וזה מספיק לי'. זה ממש מגניב, כי זה תהליך שהכי מנפץ מונופול. המאבק הכי גדול ברבנות קורה דווקא בקהילות החרדיות. מבחינת החרדים, הרבנות היא חסרת משמעות. היא לא פונקציה. היא כלי עבור החילונים, ואולי גם עבור הדתיים הלאומיים, בכשרות ובנישואים". גיצין מתייחס בעצם לכך שעל פי הרבנות, והפסיקה האחרונה של בג"ץ, השורש כ.ש.ר. הוא בחזקתה הבלעדית, "הרבנות טוענת שאסור לעשות דברים מחוץ לה, אבל זה דווקא כן קורה בעדות החרדיות".
האם זה נוגד את החלטת בג"ץ? ובכן, כמו עניינים משפטיים אחרים, הכל נעוץ בסמנטיקה. גיצין מסביר שבמידה והם היו תולים שלט "כשר" במקום, או אז הייתה בעיה. מאחר ומדובר רק בשיח בעל פה, הדברים כשרים. כאשר חזרנו למקום ושאלנו בנוגע לתעודת הכשרות, נעננו בתשובה, "הזקן שלי כשר, אין תעודה". המקרה של אותה מעדנייה, כפי שניתן כבר להסיק מהתייחסותו של גיצין, אינו חד פעמי. מקומות רבים בבני ברק פועלים ללא תעודת כשרות, בהם מעדניות, מסעדות ואפילו קייטרינג.
"אני בעצמי קונה שם", מספר לנו א', חרדי צעיר המתגורר בבני ברק ומעדיף להישאר בעילום שם. לדבריו, מדובר בתופעה ישנה שבה חנויות מזון ותיקות של משפחות ידועות אינן דואגות לתעודת כשרות. ניתן להתייחס לכך כמוניטין שנוצר עם השנים; רבים מבעלי החנויות נטולות התעודות הינם אנשים באים בימים ומוכרים לכל, "אדם זקן שעובד בזיעה לא צריך כשרות, והכל בסדר. מכירים אותו כאיש ירא שמיים, לכן אנשים קונים ממנו, והאוכל שלו יכול להיות על שולחן של מלכים ואדמ"ורים". בכלל, לדבריו כשרות של הרבנות משולה לבדיחה שלא שווה כלום בעיני החרדים, ולכן גם אין צורך לשלם עליה. מצד שני, הוא משוכנע שברגע שבעל עסק כזה ישים כשרות אמתית הוא יקבל יותר לקוחות.
בנקודה זו, חשוב להבין את פוליטיקת הכשרות הנהוגה בעיר. מאיר בולקה, יליד בני ברק ועיתונאי אוכל שעורך סיורי לילה קולינריים בבני ברק, מסביר כי מעבר לפיקוח החברתי, פועלת בעיר גם השגחה ממוסדת שהיא תופעה מעניינת וייחודית בפני עצמה: כשרות הרב לנדא (נהגה כ"לנדאו"), אב בין הדין הרבני בעיר, אשר נחלקת לשתיים. מחד, כשרות עירונית, בדומה לשאר הערים בארץ, אותה הרב צריך לתת לכל חנות בבני ברק החפצה בתעודת כשרות. לצדה, הוא מפעיל גם שירותי השגחה פרטית ויוקרתית יותר שנמצאת באותו מדרג כמו בית יוסף או בד"צ המחמירים שגם נפוצים בעיר. "עד לא מזמן, הרב לנדא היה מונופול בתחום הכשרות", אומר האברך א'. "הוא זה שקבע למשל שחנויות ירקות לא ייפתחו בימי ראשון. מדוע? כדי שלא ייצא מצב שיימכרו ירקות בראשון שנחתכו, או עברו עבודה כלשהי אחרת, בשבת". עם זאת, בשנים האחרונות נפרץ הסכר, כפי שמיטיב לתאר זאת א'. "גוף חרדי בשם אפרתי נתן השגחה לחנות ירקות. היום, חצי מהחנויות בבני ברק הן תחת השגחה של הרב אפרתי. הרב לנדא נחשב רדיקלי, ועם כל הכבוד, בני ברק לא מורכבת רק מסוג אחד של אנשים.
מצד שני, עדיין ניכרת היטב שליטתו בעיר. הרב לנדא קבע בזמנו שלא תהיינה פיצריות בבני ברק, קביעה שהשתמרה עד היום. על פי ההלכה, האכילה בהליכה ברחובות אסורה (האדם האוכל אף משול לכלב), אלא אם מדובר בשוק. נקודה זו מתחברת לאנקדוטה מעניינת הקשורה לקופיקס. בתחילה הרשת פתחה סניף אחד בפאתי העיר, כדי לגשש ולחוש את האזור, ואף אחד לא יצא נגדם. המצב השתנה כאשר החליטו לפתוח סניף נוסף במרכז העיר. לא סתם, אלא במתחם איציקוביץ. "זהו מתחם של בית כנסת שפועל 24 שעות", מספר בולקה. "יש שם שתי חנויות של אוכל, לשתיהן קוראים שלוימה. לפני שנה, אולי קצת יותר, הגיע שחקן חדש לזירה קופיקס. הם מכרו צ'ולנט ב-5 שקלים, והתחילה מלחמה בין שלוש החנויות. הזכיין של קופיקס קיבל אפילו הצעה של 6 ספרות לצאת משם, והוא סירב". הצעד הבא היה כאשר הרב לנדא הוציא הודעה, מבלי לציין מפורשות את המילה "קופיקס", בה הוא מזכיר כי אוכל רחוב הוא אסור ולא יאה להתהלך עם כוסות שתייה. התוצאה, במקרה או לא, היא כי לפני מספר ימים הסניף המדובר נסגר, מה שעשוי להוכיח את כוחו של הרב העירוני.
ההשגחות המחמירות יותר, כמו בד"צ, אפרתי, בית יוסף והשלוחה של הרב לנדא, יכולות להיות משולות לאותה כשרות אלטרנטיבית שהחילונים ניסו להנהיג. כפי שאולי היה אפשר לשים לב, הגופים הללו אינם עושים שימוש במילה "כשר", אלא במילים "השגחה" או "פיקוח", מאחר והם אינם שייכים לרבנות (וכאמור, רק לרבנות ישנה את החזקה החוקית לשימוש בשורש כ.ש.ר.). עוד עולה, מדוע גופים אלו, או גם הרבנות המקומית, אינם יוצאים נגד אותם מקומות חסרי תעודות או השגחה כפי שהיא נוטה לעשות במקרים אחרים על מנת להזהיר לכאורה את הציבור? לטענת בולקה, "משתי סיבות עיקריות: מאחר ומדובר בפרנסה של חנות מאוד ותיקה, וכן מאחר וכל כך הרבה קונים שם, וזו גזירה שאין הציבור יוכל לעמוד בה".
אם תשאלו את מסעדת שלייקס, אחד המקומות הפופולריים בעיר, האם היא מחזיקה בכשרות, אתם תענו בשלילה ראשונית, אך במחשבה שנייה הם יאמרו שהם מחזיקים בתעודת כשרות של הרבנות ולמוצרים שלהם יש הכשר מהודר של רובין, בד"צ או בית יוסף. הסיבה לכך, שוב, היא העובדה שהחרדים בכלל לא מכירים ברבנות, ובטח שלא בתעודה שלה, גם אם חרדים בעצמם עובדים בה. "קהל היעד שלה, לא מעניין אותו הכשרות של הרבנות, כי או שהם חרדים או שהם חילוניים שלא מפריע להם", מסביר בולקה. מצד שני, האברך א' טוען שהוא לא אוכל שם וגם לא במעדנייה מפורסמת אחרת בעיר, מה שממחיש את הכוחות החברתיים הפועלים בבני ברק. המסעדה המדוברת שייכת לבחור צעיר שעוד לא הספיק לצבור מוניטין ראוי של יראת שמיים. המעדנייה השנייה הייתה שייכת לאדמו"ר מוכר שכולם סמכו עליו, אך עברה בהמשך לרשות הבן. רחשי הקולות בקהילות בעיר יצאו כנגדו שכן הוא 'התמזרח', ביטוי מקומי שמשמעו התקלקל, כלומר הפך לדתי לאומי, "מהיום שהגעתי לבני ברק, הזהירו אותי לא לקנות שם".
עם זאת, לא כולם בעיר חיים בשלום עם הסוד הגלוי. הגברת א', המשתייכת גם היא למגזר החרדי ומתגוררת בבני ברק, מכירה את התופעה, אך מתנגדת לה. "אדם שרוצה לשמור כשרות לא יכול לסמוך על אותם בעלים שיתנו מוצרים כשרים על פי כל דיני ההלכה. לסמוך על אדם פרטי שהקים עסק פרטי וטוען שהכשרות היא בסדר יש בזה בעייתיות. ההלכה מורכבת מהמון דקדוקים, ואף אחד לא יכול לסמוך על השני. עדיף שיהיה ארגון מפקח שישים עין. ככה אני חושבת."
מצד שני, היא גם ערה לקשיים שמעמידים הגופים השונים. "הבעיה שיש מנגד היא שכל הארגונים שעומדים מאחורי מתן הכשרות או הפיקוח גובים עבור המשגיחים סכומים שבעלי העסקים לא יכולים לעמוד מאחוריהם. כאחת שמנהלת עסקים, ונמצאת במסעדות ואוכלת בחוץ, אני רואה איך עסקים נופלים ומתמוטטים כתוצאה מהעלויות של משגיחי הכשרות. העלויות מטורפות. הן יכולות להגיע ל- 4000 שקל בחודש על משגיח שיהיה נוכח במקום בחצי משרה כדי שתהיה תעודה. המהודרים יותר בכלל שוחטים במחיר".
"אם אנחנו רוצים לקרב את הציבור ושהעם היהודי יעמוד על העניין הזה של הכשרות, זו הדרך שלנו על פי התורה לאכול דברים כשרים ולשמור על כל ההידורים וההלכות. אתם רוצים שיאכלו כשר מצד אחד, אבל לא נותנים מענה מצד שני. הייתי מאוד שמחה אם היה קם ארגון שנותן מענה לעסקים מבלי לגבות סכומי עתק, כדי שנוכל לסמוך על כל מקום ולאכול בצורה רגועה."
מ' ממשיכה ומספרת מניסיונה האישי כבעלת מסעדה קטנה בעבר וכן מהיכרותה האישית עם מאפיות, מעדניות ומסעדות, כיצד עסקים סגרו את עסקיהם רק בגלל עלויות ההשגחה והפיקוח, "חבל, הציבור לא נהנה ממספיק אוכל כשר וגם בעלי עסקים פחות מצליחים כלכלית בגלל הסיבה הזאת. מסעדות מאוד יפות נופלות כמו דומינו. במקום לעודד את הכשרות בדרך של לקיחת איזושהי אגרה סמלית ולשלוח נציג שיגיע לבדוק מדי פעם, הם רוצים שהמשגיח יהיה חלק מהמקום."
"מתברר שאפשר גם בלי תעודת כשרות", אומר בולקה לקראת סיום השיחה עמו. ספק אם המחנה החילוני הליברלי, אשר שמו נקשר חדשות לבקרים במאבק נגד המונופול של הרבנות, מודע לשותפו, גם אם לא הטבעי, לרצון לנפץ אותו. אמנם שורש ההתנגדות שונה - מחנה אחד מתנגד ככלל למוסדות המדינה, והרבנות ביניהם, והמחנה השני מתנגד לכפיית הלכות דתיות באופן שאינו תואם את השקפת עולמו, אבל המטרה זהה. המקרה של בני ברק יכול להוות מעין עולם מקביל, או לפחות מקרה בוחן, עבור המחנה החילוני על מנת להשקיף מן הצד וללמוד כיצד סולידריות חברתית, ובכלל פיקוח חברתי, חזקים פי כמה מכוחה של רשות חיצונית שאינה מקובלת על הציבור מטעמים כאלה או אחרים. אם במקומות אחרים בארץ, כאשר מסעדה הייתה מוותרת על תעודת הכשרות שלה או עושה שימוש בשירותים של השגחות קהילתיות אלטרנטיביות כפי שהיה נהוג עד לפסיקת הבג"ץ האחרונה, הרי שפשקווילים זועמים היו ממלאים את הרחובות ומזהירים את הציבור בל יתקרב. בבני ברק, בה מוסד הרבנות כלל לא נספר, כך מסתבר, כוחו בהתאם בטל בשישים ויכולתו להטיל סנקציות על ציבור שגם ככה אינו מכיר בו מוגבלת עד לא קיימת.