צביקי עשת הוא מהמסעדנים המצליחים בישראל. מאז ההרפתקה המוצלחת פחות שלו עם רשת "נובה ג'ויה" בשעתו, הוא ידע עליות בלבד. מתחם הסעדה שלם בבעלותו, באזורי חן בתל אביב, עם ביסטרו גרינברג, המסעדה היוונית גרקו, גלידריה ופיצרייה, הומה ומבעבע בליינים צפונים (במלעיל) משך כל שעות היום והערב.
יש לו, לעשת, את החושים הנכונים. הוא יודע מה לשווק למי והיכן; איך לתחזק ואיך להישאר חזק בעניינים. אפשר לומר זאת גם כך: בכל הנוגע למיתוג, אריזת המוצר והתאמתו לקהל היעד, עשת ניחן במוג'ו נדיר. האוכל, יש לומר בכנות, אינו מנגן כינור ראשון במפעלותיו של כוח צביקי. עיצוב נכון יש, אווירה יש וגם שירות ראוי. אוכל מהסוג הארטיזנלי הוא לא ניסה מעולם לספק. עכשיו מגיע כוח צביקי לתל אביב. נכון, גם אזורי חן זה תל אביב אבל זוהי תל אביב אחרת, של הפרברים המבוססים. בית ציוני אמריקה, שם נפתח מתחם אמריקה החדש של עשת, זה תל אביב-תל אביב.
קשה להתעלם מגרנדיוזיות המתחם החדש, המשתרע כמעט על כל השטחים הפתוחים בבית ציוני אמריקה. בחצר ישנו "קפה אמריקה", הבנוי סביב בר גדול ולצידו שפע שולחנות. בפנים שני חללים ובהם "מריקה" מסעדה אמריקאית שממנה יוצא גם ליין של מנות מקסיקניות. המון מקומות ישיבה כולל המתחם החדש, שארוז, כמובן, למשעי. החלל הפנימי מרגיש לגמרי דיינר. החלל הגדול הצמוד אליו מיטיב לנצל את יתרונותיו הטרומיים של הפאטיו בו הוא ממוקם; ולחצר בבית ציוני אמריקה תמיד היה פוטנציאל, שעכשיו נראה ממומש.
עיון מדוקדק קצת יותר בעיצוב המתחם החדש מראה שאיש עסקים מיומן עומד מאחוריו. זה לא הפאר הפומפוזי, היקר בטירוף, של טופולופומפו או טאיזו. מדובר בעיצוב הנוטה אל הבסיסי והצנוע. איך מתפעלים כמו שצריך מתחם כה גדול? זו כבר שאלה מורכבת יותר.
הגענו לאמריקה בערב עמוס למדי של המקום, אבל לא לגמרי מפוצץ. עוד בטרם מדברים על האוכל, נאמר שחוויית הסועד שלנו הייתה זוועתית. המון אנשי צוות חגו בין השולחנות ושום דבר לא זרם כמו שצריך. התפריט הגיע אחרי המתנה ממושכת וגם האוכל הגיע אחרי המון זמן. כשהוא כבר הגיע, שכחו את הבירה. כשביקשנו שוב בירה, היא שוב התעכבה. הבטיחו להוריד את החריף מהמנה שהוזמנה לטף והיא הגיעה לגמרי חריפה. השאירו אותנו דקות ארוכות עם שולחן מלוכלך. כשסוף סוף ניקו, זה היה ניקיון חלקי. ומה היה הרכיב היחידי שהגיע ללא שהות? נו, איך נהגו לומר פעם, שני ניחושים: החשבון כמובן. זה לא מנע מהצוות להתעכב זמן רב כשביקשנו חשבונית. והיו עוד עניינים שאחסוך מהקוראים.
אפשר לומר זאת גם כך: למעלה מחודש מהפתיחה (לה קדמה, מן הסתם, פאזת הרצה מתבקשת) באמריקה עדיין לא מסוגלים לספק שירות סביר, אפילו נסבל. אוסיף ואומר שחוויתי את אותה חוויה בדיוק גם כשקפצתי לשם, כמה ימים קודם לארוחת הערב, לארוחת צהריים חפוזה.
העקביים מבין קוראי המדור יודעים שכותב שורות אלו אינו נחפז לעורר מהומה רבתי ברשימת הביקורת מזוטות. מדובר בפופוליזם נמוך וראוי לכל גנאי בעיני. ובאותה נשימה: השירות המבורדק והקלוקל באמריקה צרב קשות את חוויית הסועד שלנו, וחבל. זה מקום שנבנה כדי לספק כיף טהור. נכון לכרגע, ועוד בטרם אמרנו מילה על התקרובת, הוא ממש לא שם.
ועכשיו לאוכל. פתחנו עם פסקדו סביצ'ה ובלאדי מרי קמארונס (44 שקלים האחת). במנת הסביצ'ה היו נתחי דג נא, בצל, צנוניות, כוסברה, צ'ילי וסלסה. את יסודות הטקס-מקס החדירו טורטיות מטוגנות, אננס ותירס. זו הייתה מנת סביצ'ה טרייה ורעננה. לא בדיוק מרשימה אבל לפחות סבירה. היחידה בארוחה. הראשונה האחרת כללה קסדייה של שרימפס, גבינת ווחאקה וצ'יפוטלה, כשמתחת סלסת בלאדי מרי. מלית שתי הקסדיות הייתה סתמית לחלוטין. ללא חן, ללא חיוניות, ללא בידול טעמים לשרימפס. לגמרי סתם.
מאחר ואי אפשר לצאת ממסעדה אמריקאית בלי המבורגר והזמנו את וורסיית המקום, המכונה "ביג קאהונה" (62 שקלים). בין שני חצאי הלחמנייה וקציצת הבקר היו גם צ'דר, בצל ואננס מקורמלים, חסה ושני רטבים. אם כבר אמריקה, אז שיהיה עד הסוף. לא סברנו שמנה כזו צריכה להיות פחות מג'אנק. להיפך, הזמנו אותה מתוך תאווה לג'אנק. בבחינת ברומא התנהג כרומאי. אין לנו טענות, לפיכך, למאסת הקרמל שנוספה למנה, כמו גם לרטבים, שהיו בנאליים באופן גורף. אלו חוקי המשחק. רק שקיווינו שבתוך כל זה תמצא קציצה שמנמנה ומגניבה, מבשר טוב, במרקם טוב. משהו שיעשה כבוד למנה הגנרית הזו, האימא הגדולה של הקולינריה האמריקאית. אף אחת מהפנטזיות שלנו לא התממשה. זו הייתה קציצה רעה מבשר מבאס, ששלל התוספים אמנם עמעמו במשהו את מגבלותיו, אבל רק במשהו. יש בתל אביב עשרות בורגרים טובים יותר.
במנה הבאה קורדרו ברבקואה (168 שקלים) היה בשר שוק טלה על עצם, מבושל בפלפל פסאייה מקסיקני, שהוגש עם טורטיות תירס ושלוש צלוחיות ובהן קרם שעועית שחורה, שמנת חמוצה וסלסת עגבניות. הן הבשר והן רוטב הפלפלים בו בושל לא היו נורא טעימים. העובדה שההמבורגר היה גרוע יותר לא הופכת את שוק הטלה לטובה.
בתפריט מתוארת המנה הזו כמי שמיועדת ל"שני אנשים לפחות, תלוי בתאבון". ובכן, מחציתו השנייה של המשפט נכונה כנראה, רק הפוך. יכול להיות ששני לא מורעבים יסתדרו אתה. בפועל, זו מנת יחיד לכל דבר ועניין. ככזו, בהינתן איכויותיה ובהינתן העובדה שמתחם אמריקה איננו מתיימר להיות מסעדת שף אלא במקום נגיש, מדובר בתמחור שערורייתי.
חלקנו קראק פאי (38 שקלים) לקינוח. הוא הגיע עם גלידת דאבל קרים וקראמבל באטר סקוטש. בחירה הכי מושחתת שיש, עם מינוני גלוקוז הגובלים בפלילים. זה לא היה מבאס כמו חלק מהמנות שתוארו עד כה אבל גם לא בדיוק טוב. אפשר לאמר זאת גם כך: שלוש וחצי שנים חלפו מאז סגר השף יהונתן בורוביץ' את קפה 48. מידי פעם אנחנו נזכרים בגעגוע במקום המתוק ההוא, שקינוח הקראק פאי הנפלא שלו הפיל שדודים גם סרבני מתוק ידועים. הקראק פאי של אמריקה לא גרוע אולי, אבל ממוסחר לגמרי, העלה בחזקה את געגועינו ל-48.
אחרי כל האיחורים המעיקים, החשבון הגיע, כאמור, במהירות הבזק, כטיל שיוט מונחה מטרה, עם טעות לרעתנו. תיקון? זה כבר לוקח דקות ארוכות. לא נהנינו מהאוכל ועוועי השירות המרושל והברדק הרבתי, לא אפשרו לנו ליהנות מהאווירה, ומהדי ג'יי, שדווקא השמיע מוזיקה שחורה נחמדת.
מקום כל כך גדול שמתיימר לשרת כל כך הרבה שולחנות יחדיו, בתחלופה מהירה, הוא כמעט היבריס מסעדני. בוודאי במציאות המלצרים של תל אביב, עיר שקשה מאד לגבש בה צוות ראוי. כרגע, ההשקעה המינימלית בעיצוב, רלבנטית גם לשירות ולמרבה הצער גם לאוכל. שני האחרונים ירודים בהרבה בהשוואה למקביליהם בגרקו וגרינברג המקומות האחרים של עשת.
האם כוח צביקי ימשיך להפעיל את אמריקה בסטנדרטים הללו או שמא ישכיל להתעשת? לאביב הקרב עלינו לטובה הפתרונים. נכון לעכשיו, זה ממש לא זה.
אמריקה, אבן גבירול 26, תל אביב. 03-4886884.
חשבון בבקשה
