המקדש היא מסעדת בשרים חדשה השוכנת בקניון. בדרך לשם צריך להתגבר על הרמת הגבה האוטומטית שהצימוד הזה מעורר. מה לקניונים ולבשר? מצד שני, כמה מהטובות במסעדות הבשר בישראל ממוקמות בלוקיישנים לא לגמרי מתבקשים. מתחם מגדלי ההייטק הגנרי ונטול האופי, בו שוכנת הדסון למשל - מה לו ולבשר עילאי? או השכונה הצפון תל אביבית המנומנמת, בפסאז', לייד המספרה והמינימרקט, מקום משכנה הקצת תמוה של חוות צוק. עם ההבנה הזו, יצאנו למסעדה החדשה, משקיעים בשחרור שריר הגבה המורם, מקווים לטוב.
זו מסעדה שהוקמה ומנוהלת על ידי לירן בלו, שבישל בעבר במסעדת אמיליה ברחובות ובקורדיליה, של ניר צוק, ביפו. ברשימת ההבטחות של המסעדה החדשה הרים וגבעות. לא מדובר בעוד סטייק האוס אלא במקום שהיחס לבשר בו מוצג כיצירתי וקצת אקסטרווגנטי, המגדיר עצמו "היכל קולינרי בשרי". קריאת הכתבות המקדימות על המקדש הביאה להרמה נוספת של הגבה: המון יומרה. אם אין במרכז המטבח איש מקצוע מלא ביכולות, רב הפוטנציאל למעשים מגונים לרוב.
עלינו מהחניון לקניון והגענו לקומת הכניסה במדרגות הנעות. שם, בצמוד לעוד סניף של לנדוור, שוכנת המקדש. הייתה שעת ערב מוקדמת יחסית ובמקום ישבו מעט סועדים. ריח לא מאד נעים אבל נסבל איכשהו נכח בחלל. לנוכח מיעוט היושבים במקום ניחשתי שמדובר באקדח המעשן מהמערכה הראשונה, מפלל שיגיעו רק מעט סועדים בהמשך ולא תהיה מערכה נוספת. אלא שקיץ עכשיו, אנשים יוצאים, כפר סבא איננה עיר שמשופעת במסעדות, והיה ערב רביעי. האקדח מהמערכה הראשונה היה לכלי משחית רב עוצמה בהמשך, ומתישהו עורר אסוציאציות למתקפת אב"כ רבתי. בריח עשן בעוצמות כאלו ובהעדר אוורור מהסוג הזה לא נתקלתי בשום מקום מאז ומעולם. אפילו באלבאמה הנתנייתית, מסעדה השוכנת בתוך מעשנת בשר ומקום שברור שיוצאים ממנו עם בגדים שעפים מיידית לכביסה, נעים ומאוורר בהרבה. ריחות הם דבר לגיטימי במסעדות מסוימות אבל כאן זה היה בלתי נעים בעליל בלשון המעטה. מסעדה מודרנית לא יכולה להרשות לעצמה את זה.
לכל הטורים של אבי אפרתי
הגיע התפריט. עמוד אחד שבצידו הימני אגף הראשונות ובשמאלי עיקריות. לא מעט נפיחות, עם התחכמויות מעט מסורבלת יש בו. מנת צלעות הטלה היא מ"טלה צעיר מרמת הגולן מיושן לשלמות...", פילה הבקר "צרוב בשומן אווז עדין ומוגש חיי בליבו" והאסאדו "מעושן עד כאב". אם מישהו במסעדה חושב שזה אטרקטיבי או מגניב, יש לנו חדשות בשבילו.
היינו שלושה והתחלנו עם סלט וייטנאמי (56 שקלים), חגורת פילה עגל (48 שקלים) וברזאולה (42 שקלים). הסלט, עם כוסברה, סלרי, צנונית, בצל ירוק, בוטנים, דלעת מקורמלת ושוק אווז קונפי מפורק, היה סביר. שום דבר לכתוב עליו הביתה או לוואלה! אבל רכיבי הירק והעלים הפגינו טריות וקונפי השוק תקין. הרוטב עצמו היה בנאלי, נטול יד מתבלת וחסר שפיץ אמנם, וזה העביר את המנה למתחמי הממוצע, אלא שלהבדיל מההמשך, רע זה לא היה.
אי אפשר לומר את זה, למרבה הצער, על הראשונות האחרות. הברזאולה, בכבישה ביתית, הגיעה בצלחת עמוקה רבת רושם, שישבה על צלחת נוספת. אם זה לא מספיק, הגיע המלצר וברוב רושם פיזר קרח יבש על הצלחת התחתונה, שתיכף אפף את הכל בעננים הערפיליים ההם. קולינרית, זה בוודאי לא נדרש למנה הזו. חוץ מפוזה ריקה אין כאן דבר. אחרי שהערפל פג נשארנו עם ברזאולה עלובה למדי, שבקושי חשים בבשרנותה ושהתוספים ששודכו אליה כה מיותרים, שספק גדול אם איש מקצוע של ממש עומד מאחוריהם: אבטיח דחוס, סלט מיקרו עשבים, בלסמי ענבים ותה פירות יער? מה, למען השם, לתרכובת המתוקה ורעת הטעם הזו ולברזאולה? מנה כושלת מהמסד לטפחות.
על חגורת פילה העגל מספר התפריט שהיא "מעושנת בעצי חרוב לצד אבן מארומת רוזמרין". המלצר אמר שיש במנה 150 גרם בשר, מה שנראה מעט מופרך כשהיא הגיעה. "תיזהרו מהאבן, היא רותחת", אמר המלצר והמליץ לצרוב עליה את הנתחים הקטנטנים כמה שפחות, אבל לפי הטעם. שמנו שני נתחים קטנים על האבן, לבדיקה. שניות ספורות וריח של חרוך החל לעלות מן האבן. מבוהלים, פינינו את הנתחים משם, רק כדי לגלות שחלקים מהם נותרו דבוקים לאבן, שחורים, מפוחמים, מעלים ריחות לא נעימים של שרוף. זה הרגע בו החלו להיחשף בעיות השירות של המסעדה, שליוו את הארוחה עד סופה. אנחנו מחפשים עין של מלצר, לשווא. לא רואים אותנו. דקות ארוכות חולפות, מלצר מגיע. "נשרף? נביא לכם שומן אווז לשמן את האבן", אמר ונעלם לדקות ארוכות מאד. כל הדקות הללו ריח השרוף איתנו כמובן; המלצר לא חזר. מחפשים מלצר פנוי אחר. שוב זה לוקח זמן. שוב מבטיחים לנו שומן אווז ומתמהמהים. עד שהגיעה קוביית שומן האווז על ענף רוזמרין, האבן התקררה. עכשיו מחכים לאבן חדשה, רק כדי לגלות משזו הגיעה, שסתמיות נתחי הבשר קיצונית.
הבה נדון לרגע בקונספט: אבן לצריבה אמורה לשמש לבשר נא. כאן הוגש הבשר כשכבר עבר עישון. אם בכל זאת דחוף למישהו להגיש לצריבה בשר שכבר עבר עישון, על זה האחרון להיות כה עדין שהבשר אמור להיות במצב לא עשוי כלל. כאן קיבלנו נתחי עגל שכבר החליפו מצב צבירה. במילים אחרות: הצריבה הייתה מיותרת.
העיקריות - טרין שוק טלה 250 (115 שקלים), סינטה 300 גרם לצריבה אישית (115 שקלים) וסטייק פרגית 250 גרם (72שקלים) - הגיעו לאחר המתנה ארוכה במיוחד בתנאי ריח ואוורור איומים. נתחיל במנה האחרונה ברשימה - סטייק הפרגית "בעישון של שלוש שעות בעצי חרוב". שלוש שעות עצי החרוב העבירו את נתחי הפרגית האומללים למצב של הרעלת ניקוטין קשה. כאילו כדי להוסיף חטא על פשע, התוספת במנה הושתתה על פריקי - חיטה ירוקה מעושנת. במקום שמשהו מעודן יותר יתלווה לפרגית, לאיזון טעמים, הוסיפו עליה עוד עשן. אפילו הדלעת והבטטה לא היו עשויות דיין. הלו, זו מסעדה כאן? כי האוכל עצמו עד כה מזכיר יותר תוצרים של חוג בישול למתבגרים, עם דחפי יצירתיות והיפראקטיביות רבה במיוחד, בחופש הגדול.
טרין שוק הטלה "בבישול ארוך, מגולגל בתוך עצמו עם נגיעת רוזמרין" היה יבש פחד. ואנחנו חשבנו שבישול ארוך של בשר מרכך אותו, על אחת כמה וכמה כשמדובר בבשר כה שומני. סטייק הסינטה, הפרוס לנתחים דקים, היה היחיד בסבב העיקריות שהזכיר מסעדה. הוא נצרב קלות כנתח שלם רק מבחוץ ותוכו היה אדום לגמרי. איכות הבשר הייתה תקינה. הפעם ביקשנו מראש וקיבלנו שומן אווז. זו הייתה מנה סבירה.
חלקנו מנת מוס שוקולד (42 שקלים) שהייתה כנראה הקינוח הרע ביותר בו נתקלתי זה זמן רב במסעדה. המרקם לא היה מוסי כלל. לא הייתה בו שום מידה של אווריריות. איכות השוקולד הייתה ירודה ביותר. עוד היו שם בוטנים רוויי מלח, צ'ילי שהוסיף חריפות מיותרת ובמבה מפוררת, שהמלצר כינה "קראמבל במבה". חסרות מילים בשפה העברית לתאר כמה רע ונחות זה היה. הסבירו לנו שאת הקינוחים קונה המסעדה מיצרן חיצוני. קשה להבין איך בוחר שף/מסעדן לשלם ליצרן על מנה ברמה כזו.
סיימנו, שילמנו ויצאנו החוצה, כלומר פנימה אל הקניון, דרך קפה לנדוור בואך חנות Hoodies, שלא כדי לחזור. הדרך מראשיתה של הארוחה הזו אל סופה הייתה הפעם ארוכה ומפותלת, וגם קצת בלתי נסבלת. רמת החובבנות שנחשפה בה, תחת מסווה של אקסטרווגנטיות קולינרית, הייתה עצומה ומביכה. לא מהמקדש תגיע הישועה לאזור השרון, שאיננו משופע במסעדות טובות.
המקדש, קניון אושילנד, עתיר ידע 4, כפר סבא. טלפון: 09-7488824. לא כשר
חשבון בבקשה
