הוטל דה ויל בצרפתית זה בית העיר. לא רק בערים גדולות כמו פריז, ליון, מרסיי או בורדו יש הוטל דה ויל. בכל עיירה קטנה וזניחה תמצאו כזה. ולא, זה לא בהכרח המקום ממנו משוגרים חשבונות הארנונה ודו"חות החניה של התושבים. שם מתכנסים תושבים למיני היוועדויות - פוליטיות, חברתיות, תרבותיות וכך הלאה. קבוצת "מאנקי ביזנס", אותה מובילים אריאל לייזגולד ואבירן אבידן, פתחה לפני מספר שבועות, ביחד עם השף יוגב ירוס בצפון דיזנגוף, את הוטל דה ויל - גסטרו בר עם זיקה לצרפת.
קשה להפריז בתיאור הניסיון ורקורד ההצלחה של החבורה הזו. ללייזגולד מניות של ממש בתחיית תחום הקוקטיילים בישראל, עם הבר 223, בצפון דיזנגוף אף הוא. ביחד עם אבידן, שותפו, הוא חתום גם על בל בוי ובאטלר - ברי קוקטיילים מצליחים נוספים. יוגב ירוס קנה את עולמו בקדנציה נפלאה ממש במל ומישל בשעתו, לאחריה יצא להרפתקת 'ליטל איטלי' המגלומנית, במתחם שרונה, שכשלה. הפרויקט האחרון שלו היה מטבחצר הביתי, במושב גינתון.
הקוקטיילים של לייזגולד נוטים להיות לפעמים מתוקים מדי, פופוליסטיים משהו, אבל לעצב אווירה הוא ללא ספק יודע. עוברים את דלת הכניסה במקומות שלו ושוכחים, לרגע, שאנחנו בלבנט. ירוס אולי הלך קצת לאיבוד כשף בפרויקט ליטל איטלי, אבל לעשות אוכל הוא יודע. מל ומישל בתקופתו הייתה מהמסעדות המועדפות מאד על הח"מ. אין ספק שביחד, לייזגולד את ירוס הם סוג של פאוור קאפל בפוטנציה. יצאנו להוטל דה ויל לראות אם הם גם מממשים את ההבטחה.
להוטל דה ויל החדשה חלל פנימי קטן למדי ואיזור ישיבה חיצוני לא גדול אף הוא. עד לאחרונה פעל שם קפה מיכל והמקום החדש אכן לא גדול יותר מבית קפה שכונתי. כמו שאר המקומות של לייזגולד, הנוטים אל המצועצע, גם כאן הכל קצת מוגזם, הפעם בסגנון עדות צרפת, עם נטיה לז'אנר המתקרא בורלסק. יש שיאהבו את הווייב במקום הזה יותר, שהרי כשיוצאים לבלות מחפשים חוויה; יש שפחות, כי מקדם המצועצעות גולש לקיטש. אם מוסיפים לזה את המוזיקה החזקה, בצרפתית, ואת ההמולה הרבה מתקבל מקום לא ממש סטנדרטי במונחים מקומיים. אכן מצועצע, ויש שיגידו פופוליסטי; אבל בתוך השעמום של שפע המקומות חסרי ההשראה שנפתחים כאן, להוטל דה ויל יש צבעים חזקים וברורים.
התפריט שבנה ירוס מזכיר באופן חלוקתו לאגפים - ראשונות, צדפות, סלטים, סנדביצ'ים, פסטות ועיקריות, תפריט של בראסרי. המנות כתובות בצרפתית, כשהפירוט בעברית, וגם הגרפיקה טיפוסית לתפריטי בראסרי עכשוויים בעולם. ולמרות כל אלו, האוכל בהוטל דה ויל בוודאי איננו של בראסרי. גם לא של גסטרו בר, למרות שכך מגדיר המקום את עצמו. אם כבר, מדובר, קולינרית, בביסטרו עדכני, כזה המשלב טכניקות קלאסיות במודרניות.
האוכל עצמו לא יומרני. הוא נוטה לענייניות. בחלק המנות שטעמנו התחושה הייתה שהוא לא בהכרח שם כדי לתפוס את מרכז הבמה. שום דבר חדש, יוצא דופן, מרתק או יצירתי. מצד שני, לא רק שאין לטעות בניסיון ובמיומנות הרבה של ירוס, גם כישרונו ניכר כאן בבירור. לא רק שהאוכל היה מוקפד; הוא גם היה טעים ולפרקים טעים מאד.
פתחנו עם אספרז' (44 שקלים), טרטין רטטוי (46 שקלים) וטרטר עגל (46 שקלים). שלוש הראשונות שהגיעו היו מצולחתות בעליל גם אם לא באופן מוגזם. כמותית היה בהן ממש מעט, כמדומני שמעט מדי. שלושתן בצלחות אובאליות מוארכות, עם מיני עלים וקישוטים סביבן. במנת האספרז' (אספרגוס) היו שני פסי אספרגוס סיני צרובים עם איולי פשתן, שום ירוק ושפע עלים רעננים. קצת מאד לכל אחד מאיתנו וזהו; אבל מדויק, מרענן וטוב.
במנת הרטטוי היו מעט ירקות דקיקים על באגט קלוי דק עם רומסקו שקדים טוב ועלים. חביב. טרטר העגל, בשלוש גבעות קטנות, עם חלמון שליו על האמצעית שבהן, אנשובי, שאלוט ועוד כמה דברים טובים, היה מוצלח גם אם, שוב, פיצפון. אלו היו יותר מנות נשנוש ליד אלכוהול מראשונות.
ליווינו את הראשונות בבירה (25 לשליש הייניקן מחבית) וב"פרנץ' 75" (44 שקלים) - קוקטייל הנשען על מפגש בין יין מבעבע על בסיס שנין בלאן ושרדונה (קרמו דה לואר של דומיין לנגלואה שאטו), ג'ין, לימון ונגיעת עשבי פרובנס. בחרתי בו כי רציתי קלילות ורעננות בחום הזה, ללא מתיקות יתר. הוא סיפק את הסחורה בנעימות.
המשכנו עם פילה לברק (98 שקלים) וקונפי שוק ברווז (96 שקלים). מנת פילה הלברק ייצגה את הענייניות במטבח של הוטל דה ויל. רוטב חמאה לבנה, קצת ירקות (קישוא, ברוקולי, שרי תמר), תפוח אדמה, זיתים, זעתר וקרם פרש. באמת שום דבר יוצא דופן מחד, אבל וואלה, טעים! פילה הדג נצרב במדויק, רוטב ה"בר בלאן" (חמאה לבנה) היה מוצלח במיוחד והירקות עשויים היטב.
מנת הברווז לקחה לכיוון מוחצן קצת יותר, עם קונפי שוק ברווז שלצידו פירה מתפוח אדמה סגול, גזר שחור וגסטריק תפוז. הקונפי היה עשוי לעילא, הפירה טעים ונגיעות של הדריות עם רוטב דגים בשילוב חמצמצות-קרמליות-חרפרפות עשו שמח בחיך. זו ורסיה לגמרי עכשווית, לא הרפתקנית מדי אבל חיננית ממש, לקלאסיקה הצרפתית הנושנה והיא הייתה עשויה מצוין. מנה אמיתית של שף מקצועי ובטוח.
חלקנו ברולה אננס (38 שקלים) קטן וטעים מאד ונותרנו עם תחושה מעט מורכבת. האוכל כאן עשוי ללא דופי. אין בו נפילות כלל וברגעיו הטובים - יש בהחלט כאלו - הוא אפילו מצוין. משמח לפגוש שוב את ירוס במסעדה, מוציא מן הכוח אל הפועל כישרונות ויכולת. האמת, התגעגענו. מאידך, ככל שהלך המקום והתמלא (הגענו ב-19:30 ועזבנו ב-21:15 בערך) הרעש וההמולה נהיו מוחשיים מאד. את העיקריות אכלנו ברעש עצום, שללא ספק פגע ביכולת לחוות את איכויותיהן וליהנות מהן באופן מלא.
הצוות היה חביב ויעיל והכל בהוטל דה ויל נורא מקצועי; אבל יש חשש אמיתי שהאוכל הצרפתי העכשווי והמדויק של ירוס, שבחלקו אף מבטא ערכים של חיבור לחומרי גלם ושקט מבורך, ילך לאיבוד לנוכח נטיות הקרחנה המסוימות של קבוצת לייזגולד & קו. מן זוגיות כזו שבה הצד הדומיננטי השמח, והשרמנטי אבל גם הנודע בהמוניותו, מאפיל על זה האיכותי אך הסולידי. יהיה חבל אם זה יקרה. לו אני קברניטי הוטל דה ויל, הייתי נותן על זה את הדעת. כך או כך, כדי ליהנות מהאוכל הראוי של ירוס בלי וייב של מסיבת אסיד צפון תל אביבית בצרפתית, אולי כדאי להגיע לשם בשעות אחה"צ-לפנות ערב.
הוטל דה ויל. דיזנגוף 230, תל אביב. 03-9746999. לא כשר
חשבון בבקשה
