גם אם היא הייתה מנסה - וכולן מנסות בימים אלה, באופן טבעי ומלאכותי כאחד, כפי שמחייבת התקופה ומחייב המצב - ספק אם מסעדת פאסטל הייתה מצליחה לנתק באמת את המתרחש בחוץ ממה שקורה אצלה בפנים, אחרי שדלת הזכוכית השקופה נסגרת מאחוריך.
גם אם היא הייתה מאוד רוצה - ואף אחת לא רוצה באמת, למרות התקופה ולמרות המצב ולמרות כלכלת האוכל העגומה שלנו - היא לא הייתה יכולה להניח צלחות מבריקות על מפות לבנות, ולתת לזרי הפרחים הגדולים שפזורים על הבר לפרוח סתם כך, ללא קונטקסט.
המיקום שלה, חצי מפלס בקושי, ומיני-אלכסון קטן, מכיכר החטופים, מבטל כל ניסיון ומייתר כל רצון, שם בפרופורציות את הצלחות והמפות, הזרים והפרחים והאוכל גם.
ובכל זאת, ואף על פי כן, נוע תנוע.
חלומות קיץ. פאסטל
תפריט הקיץ של פאסטל נחלם, אני מניח, מתוך מחשבה על קיץ ישראלי אמיתי - לוהט אמנם, וכזה שמצריך שבירת שרב יומיומית, אבל גם שמח במידה ואופטימי במידה. ימים עברו, שבועות עברו, חודשים עברו. ימים עוברים, שבועות עוברים, חודשים עוברים. והקיץ בשיאו, יותר חורך מלוהט, עצוב ללא מידתיות, ואופטימי רק אם אתה מסוג האנשים האלה שמצליחים לרתום תקווה גם כעת.
איציק חנגל מתעקש. גל בן משה מתעקש גם כן. הראשון מביא נקודת מבט חריגה, יוצאת דופן, של מישהו שיכול היה לצאת ולא מפסיק להתכנס. השני מביא פרספקטיבה חריגה לא פחות, של מישהו שיוצא ונכנס בגבולותינו ללא הפסקה. בלעדיהם, ספינת הדגל (האישית, אבל בהחלט גם ישראלית) שהיא פאסטל הייתה מרימה עוגן מזמן. איתם, היא מביטה אל האופק, וממשיכה.
התפריט מתחיל עם פתיחים, כמובן, קטנים וממזריים, מושקעים ומברכים וולקאם. פרח אורז פריך עם קרם פלפלים שרופים ומולים, טארטלט תירס עם איולי מעושן וסלרי קצוץ ושרימפס עטוף בקדאיף עם קרם אבוקדו - בפורמט יחידני (של שניים בכל מנה) או כקולקטיב שמגיע כולו לשולחן (עם חברים בדמות סלסלת לחמים חמימה ומצוינת, חמאה מוקצפת, שמן זית ובלסמי, זיתים וצלחת חריפים) ב-158 שקלים לזוג.
משם, הטמפרטורות עולות בבת-אחת, ומצטננות שנייה לאחר מכן, באקו לב-בטן תנודתי וטעים. פדרון מטוגנים עם לאבנה וכמון (58 שקלים) או טרטר בקר עם גראטן תפוח אדמה (98 שקלים). סלט קולורבי תמים למראה אך עוקצני ונוכח להפתיע עם גבינת "עומר" וקיק ירוק-ירוק (72 שקלים) או סשימי דג עם ויניגרט מנגו-ג'ינג'ר נהדר.
וגם מרק הגזר. המרק, והגזר, להיט פאסטלי שאינך מבין את סיפורו עד שאתה מתיישב לקרוא את הקערה בעצמך, עם כף גדולה, וחיוך גדול.
מנות הביניים של בן משה מקפידות לפסוע על אותו תפר טריקי של אקלים וטמפרטורות, אדמה ישראלית ומטבח שראה דברים.
"ניוקי קיץ" (108 שקלים), למשל, מתחמק ממלכודות שמנתיות וכבדות, נצרב בחמאה חומה ומוסיף דלעת מזוגגת, קרם דלעת, גרעיני דלעת, גבינת פטה צאן ומרווה. קרודו דג, מצדו, מושך מזרחה עם הדריות ושמן קפיר ליים ופינת רחוב מזרח-אירופאית מפגישה ממליגה (צרובה, עם פטריות ואספרגוס וגרוייר) ופירוגי (ממולאים בעלי גפן, עם שמנת חמוצה וצנוברים) לכדי ועידת פסגה שם-כאן.
כן, ברור שפאסטל יודעת להוציא סטייק שמנמן ודג ים-תיכוני צלוי, לכסות המבורגר בצ'דר ולטגן צ'יפס. היא לא נרתעת מקלאסיקות ולא כופה עליך חידושים והתנסויות. הקהל שלה, בתמורה, מסור לה ומתמסר לה, רוקד היטב על רחבה שגבולותיה מסורת ושטחה קורות עץ מתחדשות. אי אפשר בלי המסגרת. לא כיף בלי החדווה שבתוך הקווים.
זה בא לידי ביטוי גם בבר, שמשקשק בשמחה "רוזמריטה" (טקילה, קוונטרו, רוזמרין ואשכוליות), משדך בשמחה גדולה יותר ג'ין וכוסברה, ובאופן כללי מתחזק חווית שירות-בילוי הוליסטית כמעט נדירה בעיר, מאוד נדירה בארץ.
וזה נחתם עם אגף קינוחים (58-68 שקלים) שאותו מובילה אוליביה פחיירה נטר, תוך דיאלוג עם השפה הפאסטלית, והסחרור החיובי של בן משה. יש כאן מוס שוקולד עם קרם אנגלז וצנוברים מסוכרים וטירמיסו היי-אנד, יוגורט קפוא עם אגסים מזוגגים וזעתר וגם מלאכת מחשבת פריכה שמבליטה קרם תאנים וסמיפרדו פקאן.
ויש גם את "הרקדנית", הומאז' לתערוכה שחגגה 150 שנות אימפרסיוניזם במוזיאון תל אביב הצמוד, ואז הגיעה לכאן כדי לחגוג מתוק אימפרסיוניסטי בדמות פלאן חלב עזים, פירות מזוגגים, קדאיף וקציפת מאחלב על בסיס גלעין הדובדבן. בלט של דגה, בלט של אוליביה.
בן משה עובד בשקט, מנהל בשקט ובאופן מאוד לא מפתיע גם מדבר בשקט. זה ניכר באוכל שלו, וניכר עוד יותר כשהאוכל תם לצער האוכלים, בשיחה של דקה-שתיים, שהיא עולם ומלואו.
השיחה הזאת נטולת צעקות, אבל מחרישת אוזניים במשמעויותיה, ובמציאות שאותה היא משקפת. הוא מספר על ימים שמתחילים רגיל ומסתיימים עם מבול של ביטולי הזמנות כי מישהו "שמע משהו", ומספר על ימים אחרים, של התעוררות קשה ומפגשי צהריים סואנים לחלוטין שתכליתם משיכה עזה של אדם מהוויה. בכוח, ובעדינות.
הימים האלה, כולם, נגמרים במלון סמוך, שם הוא משקיף מחדרו על בסיס הקרייה ומתנחם, אם יש נחמה, בכך שמדובר כנראה במלון הבטוח ביותר בארץ. ימים אחרים שלו נפתחים בברלין הרחוקה, מותחים את החבל המקשר בין ישראל לעולם שבחוץ, מנדנדים היטב את כל מה שחשבת שיציב, בוחנים הקשרים ומאתגרים החלטות.
בדיוק כמו חנגל, הוא בוחר לחייך לכל אלה, ולהמשיך. בפני עצמו, וביחד. הן אפשר הרי, הן אפשר.
פאסטל, שדרות שאול המלך 27, תל אביב, 03-6447441