דייויד טייף תמיד ראה התייחס לימים החגיגיים של פסח כאל זמן מיוחד על לוח השנה. זאת לא הייתה רק התחושה הקדושה באוויר, אלא ממש הסיפורים המשפחתיים והניחוחות שעלו מהם. ואנחנו מתכוונים לזה באופן הכי מילולי שאפשר.
טייף נולד במינסק שבבלארוס בשנת 1974, ועד גיל חמש היה חלק - קטן אמנם, אך עדיין - ממאמץ משפחתי לתפעל מפעל מצות מסורתי ששכן מאחורי בית סבו בעיר.
המשפחה עזבה את מינסק ב-1979, וטייף השכיל מאז לפתח קריירה משגשגת כשף, אך הזכרונות עדיין מושכים אותו אחורה לעתים. לרוב הם מתוקים ונוסטלגיים, אך לאחרונה - וביתר שאת מאז שהקורונה הכתה בניו יורק - הם נגועים לעתים במרירות על היחס שמקבלים ניצולי השואה בעיר.
זה בדיוק מה שהוא מנסה לשפר. זה גם מה שהוביל להכתרתו כ"גיבור היום" בעיר המחוספסת.
"לכבוד סבא וסבתא". סיפורו של טייף:
"אם סבא וסבתא שלי היו עדיין בחיים, מי בדיוק היה מטפל בהם? מי בכלל דואג היום לניצולי שואה בני 90 ומעלה?", תהה טייף כשהתראיין לכתבה מרגשת ל-jewish telegraphic agency, "זה היה הרגע שבו אמרתי לעצמי שאני חייב לעשות משהו".
כמו אינספור קולגות בעולם האוכל שנפגעו קשות מהמגיפה והשלכותיה, מצא עצמו טייף - שף שאחראי בשגרה על הנאת סועדים ב-LOX שבמוזיאון המורשת היהודית בעיר וב-2nd Ave Deli - עם הרבה זמן פנוי ומעט רצון לשבת בבית.
"הייתי עסוק 24 שעות, שישה ימים בשבוע", סיפר, "ותוך ימים ספורים כל לוח הזמנים האלה התרוקן לחלוטין".
תפריט דומה, מטרה שונה. המסעדה במוזיאון המורשת היהודית:
הזמן הפנוי שלח אותו לטיולים ברחובות העיר הריקים ובסנטרל פארק השומם, ותוך כדי הליכה צצו במהירות מחשבות על סבו וסבתו, ואיך הם היו מתמודדים עם הקורונה.
טייף מינף את המחשבות לפעולה, יצר קשר עם נשיא המוזיאון ופתח מחדש את המסעדה במקום, עם "תפריט" דומה, אך מטרה אחרת לגמרי - משלוחים של ארוחות שבת לניצולי שואה.
העובדים הספורים שהצטרפו אליו התמקדו באוכל מסורתי דוגמת חלות, גפילע פיש וקוגל, וניסו במקביל להכין גירסאות בריאות יותר, עם מעט פחות מלח למשל, שיענו על צרכי הלקוחות המבוגרים הסגורים בביתם.
כך, מי שגדל במשך שנים עם סיפורים קשים על הרעב הקטסטרופלי של בני משפחתו במהלך השואה, פיתח מוטו חדש לעסק החדש-ישן - "אף ניצול כאן לא יישאר רעב".
דרושים שמות נוספים. המעדנייה של טייף:
טייף ועובדיו בישלו בעצמם וסיפקו את המשלוחים בעצמם, נוהגים לבתי הניצולים בכל רחבי העיר הענקית. הם צילצלו בפעמוני הבתים והניחו את החבילות העמוסות מחוץ לדלת, ומדי פעם הופתעו לראות פנים מוקירות תודה. "החיוך שלהם אמר עבורי הכול", תיאר.
מאמץ החיסונים האמריקני - מחצית מבני 65 ומעלה כבר חוסנו בעיר ניו יורק - לא צפוי להשפיע לעת עתה על פעילותו של טייף. למעשה, הוא מחפש שמות נוספים וכתובות נוספות. באזור שבו גרים, על פי ההערכה, כ-20 אלף ניצולי שואה, כל אדם הוא עולם ומלואו.
"כשאנחנו מכינים את האוכל וכשאנחנו נוסעים איתו לבתים, אני נזכר במאמץ האדיר שסבא שלי עשה, ובסיכון הגדול שהוא לקח, כדי להכין מצות עבור יהודי מינסק", הסביר טייף, "ברגעים האלה, אני מרגיש שהוא מחייך אליי מלמעלה".