בזמן שמסעדות כמו אורי בורי ומרקטו, סמלים של דו-קיום ערבי-יהודי, נשרפות על ידי מתפרעים בעכו ואנשים נמצאים בסכנת חיים ממשית, קשה לדבר על ריאליטי אוכל אסקפיסטי (גם אם הוא העניק לכולנו במהלך העונה, בלי להתכוון כמובן, רמז מטרים אפל מאוד למה שקורה פה עכשיו).
לכל הטורים של "נועצת שיניים": בלוג מאסטר שף בוואלה! אוכל
לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל
אבל אנחנו חיים במדינה שהכול בה כמעט בלתי אפשרי. מנגל חלבי, למשל. המשימה שהייתה אמורה לעלות השבוע ונדחתה שוב ושוב עקב האירועים המטרידים שמתרחשים בכל רחבי הארץ. הגבינות בוערות, אבל לא רק הן.
לוח שידורים ישראלי, קווים לדמותו:
רגע לפני שהבעירה החלה, עסקו במאסטר שף בפרק שבמרכזו טייק-אווי, אולי המפלט הגדול והעיקרי שכולנו נאחזנו בו בשנת הקורונה האחרונה. אין ספק שאוכל, במיוחד כשמישהו אחר מכין אותו ואף מביא אותו עד פתח הבית, הוא נחמה נפלאה, ואני מניחה שלא מעט אנשים הרגישו ככה גם כלפי מאסטר שף והיו מאוכזבים מדחיית הפרקים השבוע.
אבל האם תחרות ריאליטי אוכל, פופולרית ומנותקת ככל שתהיה, בכלל יכולה להכניס את המוח למצב השתק כשמסביב התותחים רועמים והאזעקות מייללות? כנראה שלא. גם טייק אווי לא. אתם יודעים מה, בעצם אני לא בטוחה, ולראייה ניסיתי להזמין פיצה אחרי מטח הטילים הראשון למרכז, כשכל בני הבית ערים ולחוצים, אבל וולט - לראשונה מאז שאני זוכרת - היו סגורים. הלוואי וזה מסביר למה עד עכשיו אני מרגישה חרא.
בהשראת הימים האחרונים, בואו נתחיל בכל זאת בפירוק מוקש ההדחה של תאיר, שעזבה את התכנית רגע לפני חצי הגמר.
מי שקיבלה את סינר הזהב מחיים כהן באודישנים סומנה כהבטחה גדולה מאוד ולא ממש מימשה את הז'יטונים ששמו עליה. היא התעסקה הרבה באוכל אסייאתי, אבל נראה שהוא כמעט תמיד יצא ליד, לא ממש מדויק.
בפרק השבוע, שהתחיל קל, עם משימה שבה התבקשו המתמודדים להכין את "מנת הבית" שלהם, קיבל טוויסט מהיר והפך לאתגר טייק-אווי, תאיר הכינה סו בורק, ושאר המתמודדים הלכו על ביף וולינגטון, פבלובה, דג בבצק עלים ומז'וז'ין (סרדינים מחותנים, מה שנקרא) בתיבול אסייאתי.
המתמודדים בחרו את המנות לפני שהודיעו להם (עשר דקות לתוך הבישולים) שהן עתידות לעבור גם משלוח של חצי שעה בקופסת קרטון מתנדנדת בתוך ארגז אופנוע - החלטה שעד עכשיו לא הבנתי את ההיגיון מאחוריה. למה כל הקושי הזה? אוכל במשלוח היא משוואה בהמון נעלמים, ובהם הטמפרטורה של המנה, הכלי שבה היא מוגשת, חומרי הגלם וכמובן זמן הנסיעה. למה לא להכריז על המשימה כמשימת משלוחים מלכתחילה?
"אם יש משהו שלמדנו לכבד בשנה האחרונה, זה תפריט טייק-אווי", אמרו השופטים, שהתמודדו בעצמם עם הגזירה שהפילה עליהם הקורונה ונאלצו לעבוד ממטבחי רפאים או להוריד את הראש ולקבל את המצב בהכנעה.
"במצב הזה אני עמדתי בארבעת החודשים הראשונים של הקורונה. לייצר את השינוי שלי לתקופה הזו. זה לא היה לי פשוט. זה היה אחד מהמאבקים הכי גדולים", סיפר בכנות אייל, אותו אחד שאמר שוולט היא המגיפה האמיתית והתנצל דקה אחרי, כשהבין כנראה שהקורונה לא הולכת לשום מקום והוא יזדקק למערך המשלוחים הצבוע באותו "צבע המגיפה".
השופטים התפצלו לשניים. באולפן נותרו אייל ואהרוני, שטעמו את המנות שהוגשו וצולחתו כרגיל. בבית, חיים ומיכל טעמו את גרסת המשלוחים. בדומה לפרקים האחרונים, אף אחד מהמתמודדים לא ממש הבריק. המרנג הפשוט של איתיאלה נשרף, וכך גם רוטב האפרסמונים והאוכמניות של עדי, שהוציאה תחת ידיה מנה מוזרה מלכתחילה. הביף וולינגטון היה כעור, הסו בורק קצת התייבש. רק המז'וזי'ן של אסף נותרו בשלהם, שרדו פריכים גם את המשלוח וגם את הטעימה באולפן והוכיחו שוב - למי שבאמת היה זקוק לזה - שמטוגן הוא התשובה להכול.
ונסיים בתעלומה. לא בזו שאתם חושבים, וקשורה לאחת המתמודדות שממשיכה לדלג על השלבים ללא הסבר, בזו אנחנו (וכל הרשת) כבר עסקנו. אלא בשאלה מהתחום הקוסמי-הפקתי - איך זה שמנה כעורה שנכנסה לקופסת טייק-אווי ועוברת משלוח נראתה יותר טוב כשיצאה מהאריזה, מאשר כשנכנסה אליה? הפתרון כנראה אצל אלוהים. עכשיו שרק ירחם קצת על ילדי הגן.