לא קורה הרבה פעמים שאירועים חברתיים או פוליטיים מתחברים איכשהו, ובתזמון די מושלם, למה שמציגה תכנית ריאליטי שצולמה לפני חודשים רבים. השבוע זה קרה במאסטר שף.
לכל הטורים של "נועצת שיניים": בלוג מאסטר שף בוואלה! אוכל
לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל
בזמן שחודש הראמאדן החל אצל האוכלוסיה המוסלמית בארץ - חודש שאנחנו שומעים עליו למרבה הצער בעיקר כרקע אינפורמטיבי לדיווחי חדשות מבעיתים - קיבלנו הצצת חובה חשובה בפריים טיים הגדול במדינה (כן, הסיפור הזה עם "משחקי השף" לא החזיק הרבה, אה?) למטבח של מנאל ולתרבות שלה. שלה, של ערביי ישראל, הבדואים והמוסלמים.
זו הייתה הצצה טעימה ונעימה, וכרגיל במדינה המעיקה שלנו, זאת לא הייתה רק הצצה, אלא גם עקיצה.
העקיצה הייתה, כמובן, על המאכל הלאומי שלנו - הפלאפל, זה שמנאל הכינה בצורה מושלמת, שגרמה למיכל אנסקי להציע לה להתחתן, ובגרסה לא מוכרת (ממולא בצל וסומק) למשימת אוכל הרחוב.
היא הצהירה שהוא "אוכל פלסטיני נטו", קראה לו "שלנו ולא שלכם", והעלתה לדיון שוב את שאלת הגנבנו/לא גנבנו שמתקיימת בעיקר ביחס לקציצות הפופולריות האלה ולחומוס, ויכולה לבדה להבעיר את כל הבייגלה-שומשום בשער שכם. או כמו שאייל אמר באחד הפרקים - "לזהות ממי לגנוב אוכל זו חוכמה גדולה". לא סתם קוראים לנו עם הספר.
כשראיתי את האישה החזקה הזו אומרת את המשפטים האלה עם חיוך ובלי להתנצל, יכולתי רק לדמיין את הזעם והגזענות שיפנו אליה הטוקבקיסטים ברשתות החברתיות (ובאתר הזה, בדיוק מתחת למילים האלה ממש) והתנחמתי שלפחות שם לא מיידים אבנים.
למרבה ההפתעה, הצופים של מאסטר שף בכלל שמו מתמודדת אחרת על המוקד - עדי.
זה קרה אחרי שהיא ניצחה את מנאל במשימת אוכל הרחוב, כשהגישה פיתה שהמציאה, ובה שעועית ודג מטוגן. הצופים לא מבינים מה היא עדיין עושה שם, ועוד עולה למרפסת, והאמת שגם אני לא, למרות שאהרוני ניסה להסביר ש"אם אייל יכול לשים ספגטי בפיתה, מה הבעיה לשים גם שעועית".
ובכן, אם בשבוע כזה את מצליחה לנצח את *הערבייה* בטוקבקים מרושעים, כנראה שעשית משהו מאוד לא טוב.
ומגניבת דעת לגניבת מרכיבים. כי גם זה היה לנו השבוע במשימת הקטניות, שבסופה, אגב, ובאופן לא מאוד מפתיע, הודח חיים כהן, המתמודד שלא החמיץ אף משימת הדחה, וגם זה שהוכיח חד-משמעית שמאסטר שף היא פלטפורמה לבשלנים ביתיים ותו לא.
זה קרה בסיבוב הראשון, אחרי שלא מעט מהמתמודדים שרפו את המרכיב העיקרי - הקטניה - בסיר הלחץ, שכשמו כן הוא - מלחיץ.
השעועית של אסף נשרפה כי הוא לא שם מספיק מים, וגיא הציל אותו ונתן לו משלו. לחיים נשרפה התחתית של המרק חרירה, וגם למנאל נשרף החומוס והיא לקחה מתאיר. למרות שהמשימה הייתה לבשל קטניות וחלק כאמור לא צלחו אותה, אסף עלה למרפסת עם פקיילע טוניסאית, מנה שלי אישית (בגרסה הצמחונית שלה) יש חולשה אדירה אליה.
אז על מה כן אלין? אולי רק על מפלס הדמעות שגאה וגאה השבוע, עת שתבשילי הקטניות הזכירו לכולם בית, חוץ מהקיבוצניקים, אחיי, שמנסים לטשטש את זכרונות חדר האוכל. "נתנו לכולם להיות מרוקאים היום", מישהו זרק בתחילת המשימה - ואוי כמה שהוא צודק.
ואם כבר אנחנו מתעסקים באגף המזרחי של הקולינריה היהודית, אז לחם - הפריט שבלעדיו אף ארוחה לא שלמה, וזה שמסמל יותר מהכול אירוח מלא ונדיב. ולראייה, כמעט בכל מנה שנעשתה בתכנית מתחילתה נכלל לחם. לא כל כך ברור למה, אבל כנראה שככה המתמודדים מרגישים שהם מגישים משהו שלם ומרשים יותר.
משימת הלחם שנערכה בלילה, אחרי יום שלם ועמוס, וכשהמתמודדים לבושים בבגדי הפרקים הקודמים, עייפים ורצוצים, הייתה יריית הפתיחה לגמר שייערך עוד שבועיים. זה גם אומר שכל משימה מעכשיו גוררת הדחה. שהחיינו והגיענו!
לחם, כפי שחיים אמר, אחרי שהודה שהוא מנשק אותו במקרה שהוא נופל על הרצפה, ואחריו גם יתר השופטים (לא אמין בעליל), הוא אולי ה"דבר הראשון שצריך שיהיה בכל בית". וכדי להדגיש את החשיבות שלו, הביאו את אורי שפט - הבעלים והאופה של מאפיית "לחמים", וכנראה הבייקר-קראש של תאיר שכמעט התעלפה משמחה למראהו.
שפט לא הגיע בידיים ריקות והביא איתו את המחמצת שלו - "הדבר הכי יקר לליבו של האופה", כפי שהגדיר אותה חיים. או טמגוצ'י כפי שאני מכנה אותה - עיסה של קמח ומים, שעליה מתפתחים חיידקים שדורשים האכלה יומיומית, אחרת היא תמות. כל זה כדי לקבל מחמצת תפוחה שתחליף את השמרים בלחם ותיתן לו את הטעם החמוץ המובחן וטקסטורה יותר לעיסה. המחמצת של שפט, אגב, כבר אישה צעירה בת 20(!).
את שלב הכנת הבצק, הדי מייגע יש לומר, שכולל התפחה ראשונית של 40 דקות והתפחה אחת ארוכה בקירור, עשו המתמודדים בלילה. חלק ממש חששו, אחרים דווקא שמחו על ההזדמנות, מנאל התפרקה מהעייפות והלחץ, ועדי ויינברג נתנה לצופים עוד סיבה לרוץ למקלדת, כשהחליטה בניגוד לכולם להכין חלה בלי טיפה אחת של מחמצת קדושה, ועוד קיבלה על זה מחמאות. זה לא מנע מאסף שעלה למרפסת, וגם מאיתיאלה וחופית, להוכיח, שוב, שהם רמה אחת מעל כולם.
ויהי ערב ויהי בוקר והמשימה נמשכת, ואולי זה הרגע להזכיר לעורכי מאסטר שף שכמו בעבודה עם בצק, יש שלב שאם ממשיכים ללוש אחריו, כל העסק נהרס ונהיה קשה ודחוס מדי. אולי במחמצת הבאה.