קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי, לדבר עם אורון אמר על פיצה. כלומר, אפשר אם בדיוק אכלתם (פיצה, ברור), אבל כל אפשרות אחרת מוציאה אתכם משיחה כזאת עם קרייב בלתי נתפס לבצק+תוספות, ורצוי עכשיו.
לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל
כי זאת יש להבין - אורון אמר לא מדבר על פיצה במונחים המוכרים לנו, של מילים ושמות תואר, נוסחאות בצק ותיאוריה על בועות אוויר. לא, אצלו הידיים מתנופפות והעיניים בורקות. אצלו התנועות האלה - המוכרות כל כך - של משחקי הבצק האירודינמיים ממש מתגשמות מול עיניך.
זה שואו די כיפי, ובטוח כזה שמתבל את השיחה, אבל בהינתן שאנחנו לא מומחים לשפת גוף, המסקנה ממנו היא אחת, פשוטה אך מוחצת - ייגש בבקשה כבודו לתנור הלוהט וינפק קבלות לכל הידיים האלה שמתעופפות באוויר.
אז, כשהמילים הופכות למגשים, הכול מתחבר. איטליה וישראל, נאפולי ורחובות וראשון לציון, בצק וגבינה.
אנחנו יושבים בפיצה "בונסרה" שלו ברחוב רוטשילד ראשון לציון, האחות הצעירה אך הבטוחה בעצמה של "פבריקה" הרחובותית, שהתמקמה במה שהוא לבטח - קחו את זה מאיתנו ואל תשאלו שאלות - רחוב הפיצות הרשמי של ישראל. הכיסאות עדיין מכונסים בפנים והתנור רק מתחיל להתחמם, אבל האוויר מלא קמח, בקטע טוב.
זה התחיל, כמו כל דבר ישראלי טוב כנראה, בסקפטיות סביבתית קוברת. "לא חשבו שהפיצה הזאת - נפוליטנית, אותנטית, קלאסית - תעבוד בישראל, ולא חשבו שהיא תעבוד באמצע הרחוב", הוא משחזר, "ניפנפו אותנו עוד כשפתחנו את 'פבריקה' ואמרו שישראלים לא אוהבים פיצה כזאת. עכשיו אני רואה טאבונים בכל פינה".
קמח באוויר. בונסרה:
פיצה *כזאת* היא למעשה משחק עדין אך עקשני של יסודות מים וטכניקת בישול. "יש המון משתנים, זה לא רק הבצק, שבמאפייניו הוא רך ואוורירי וקצת לח, ולא קראנצ'י", הסביר אמר, "זה הגישה, ההקפדה, טמפרטורת הבישול, טכניקת הלישה, הפתיחה ביד עם ה'קאנוטו', הטמפרטורה של הבצק לפני שהוא נכנס לטאבון והטמפרטורה בחדר, העובדה שאתה לא מכניס הרבה דברים יחד לטאבון ועוד ועוד ועוד".
אחרי שנים של התעסקויות בצקיות כאלה, אמר מרגיש כבר שהוא יכול להוציא "פיצה נפוליטנית פרופר", ומדגיש שורה תחתונה אחת - "הפיצה הזאת, בעיני, היא המהות של האיטלקים, אוכל שלא מתפשר על שום דבר", גם לא, למשל, על מוצרלה שמיובאת לכאן ישירות מנאפולי.
"יש גבינות מעולות בארץ, אבל התוצאה הסופית היא שמיים וארץ", הסביר, תוך שהוא "מותחחחחח" בידיו באוויר איזשהו ביס גבינתי תיאורטי, וגורם לסובבים לתחושת ריור קשה. הייתי מדגים, אבל אתם יודעים על מה מדובר, וסביר שגם אתם בקרייב-מוצרלה עכשיו.
אז מה בעצם אוכלים כאן? אגף הראשונות כולל, בין היתר, סטייק כרובית מהטאבון (עם רוטב כוסברה, דואה תבלינים, מיץ לימון ושמן זית, 32 שקלים), ותפוחי אדמה מעושנים ומטוגנים (עם פרמזן, גרידת לימון, איולי שום והבנארו, 28 שקלים), ארטישוקים צלויים ושיחוק סקסי של ברולה בטטות ובוראטה (קרם בטטות וכמהין, פלפלים חריפים שרופים, קארמבל בצל, פטה עיזים, רוקט ושמן זית, 56 שקלים).
תפריט הפיצות כולל 14 שחקניות ראשיות, ועוד המון תוספות שיוצרות יחד כמות קומבינציות מעט מופרעת. יש כאן, למשל, פונטסקה (רוטב עגבניות, מוצרלה טרייה, בזיליקום, צלפים, אנשובי אורטיז, קלמטה, שום טרי, אורגנו ושמן זית, 58 שקלים), פיצה מדורה (מוצרלה טרייה, קוביות תפוח אדמה, קרם פרש, בצל ירוק, לימון סחוט, שמן זית ומלח ים, באותו מחיר), "פולנטה ביער", שהיא פיצה מקרם תירס טרי וכמהין, מוצרלה טרייה, פורטבלו, אספרגוס, ברוקולי, פטריית מלך היער ופרמזן, וגם פייבוריטית אישית - וקולקטיבית, על פי הדיווחים - בדמות "פיצת כרם התימנים" (סמנה, מוצרלה, תום כבשים, פקורינו רומנו, שמנת של פעם, בצל סגול טרי, רוטב כוסברה, שאטה גרוס, מלח גס, 62 שקלים).
סקציית הקינוחים - בכל זאת אנחנו אנשי תרבות שצריכים לסיים ארוחה כמו שכתוב בספר, איזשהו ספר, לא משנה - מצומצמת יחסית לעת עתה, אך עדיין מציעה את הפאנץ' האולטימטיבי - קלצונה מבצק "שלנו", במילוי שוקולד נוטלה, פקאן ומסקרפונה, קרמל מלוח, אבקת סוכר, וכדור גלידה וניל בצד (38 שקלים)
המטרה של אמר, בסופו של דבר, היא לעשות את הפיצה הכי טובה שאפשר לעשות בתוך גבולות ישראל, כהגדרתו. "יש כאן פיצות מעולות, אבל לא נפוליטניות. תאמין לי - כל אחד שעושה פיצה נפוליטנית אני מתניע את האוטו ונוסע לבדוק".
בין נסיעות המבחן האלה, הרכב שלו מלהטט ללא הפסקה בין התנורים הלוהטים של "פבריקה" ו"בונסרה", וחורש את צירי התנועה הקצרים שמחברים את רחובות לראשון לציון ("העיר הזאת סומנה אצלנו מזמן", הסביר), ביום עבודה שאורך כ-19 שעות, נמשך עד 3:00 לפנות בוקר, ומותיר לו - חישבתם לבד? - חמש שעות שינה.
"האיטלקים לא עובדים בלחץ כמונו. הם באמת אנשי תשוקה, ואנחנו לא לגמרי שם, אבל כמעט - לקחנו מקום קטן, תפור למידות שלנו, והתחלנו לרדוף", סיפר, "בסוף יצא שנגענו בהרבה אנשים. לראות אותם אוכלים, טועמים, מגיבים - זה הקסם".
פיצה בונסרה, רוטשילד 113, ראשון לציון