זאת לא רק המלצה, זאת אזהרה: במקום הזה לכו *רק* על הפיצה

הנדיבות פה נדירה, השירות רחוק מאוד מתל אביב והתפריט עושה חשק להכול. עכשיו בואו נדבר על האוכל

פיצה בונסרה, ראשון לציון (יניב גרנות)

כל מסעדה חדשה שנפתחת בחיפה מוגדרת תמיד בתקשורת האוכל הישראלית ככזו המעידה על התעוררותה לחיים של העיר הרדומה בעלת הפוטנציאל. בפועל, לא בטוח שמניין המסעדות הראויות באמת בעיר הכרמל עולה על מניין אצבעותיה של יד אחת. התעוררות, כנראה, היא מושג יחסי.

לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל
לכל ביקורות האוכל של אבי אפרתי

הפעם, כחלק מגיחה משפחתית לעיר, ביקשנו לדגום לטובת קוראי המדור דווקא מסעדה ותיקה. קבוצת רפאלו החלה את פעילותה ב-1993 והיא מונה שלוש מסעדות איטלקיות, כולן בצפון - בחיפה, בעין שמר ובקרית ביאליק (סניף כשר). בקרוב, כך מלמד אתר האינטרנט שלה, ייפתח גם סניף בקריית ענבים.

כל מנות הפסטה והבצקים במסעדות רפאלו מקורם בעבודת יד בתוך המסעדה. כמי שטרם אכל ברפאלו מימיו, שיטוט באתר עורר בי לא מעט חשק לפיסת איטלקיות מסורתית, לא יומרנית אבל איכותית, ללא קיצורי דרך.

לא לומדים מטעויות

אריק קייזר עוד לא נחת כאן. אחרי הארוחה הזאת לא בטוח שכדאי לו

לכתבה המלאה
מסעדה-מסעדה. רפאלו (צילום: רפאלו)

רפאלו חיפה שוכנת במרכז קסטרא שבכניסה לעיר, לאלו המגיעים מתל אביב. זהו מרכז קניות לא גדול, מעט מוזר עיצובית, שמזכיר לפרקים מתחם רפואי בכלל.

לא זוהר לו ולא הדר, לקסטרא, אבל רפאלו נראית כלקוחה מעולם אחר לגמרי. היא מעוצבת היטב, נראית כמו מסעדה-מסעדה, וגם השירות נראה, כבר מההתחלה ולאורך הארוחה כולה, קשוב ומיומן הרבה יותר מזה בו אנו נתקלים במסעדות תל אביב בעידן הפוסט קורונה.

התפריט איטלקי קלאסי ונסב לרוב סביב פחמימות - פיצות ופסטות, כשלצד סקציית הפסטות יש גם הרבה עיקריות שגם הן מבוססות פסטה. העיקריות היחידות שבסיסן חלבון, להבדיל מפחמימה, הן של סלמון, חזה עוף ודניס.

פלופ תל אביבי

בביקור הראשון היו כאן אזעקות, טילים ובלגן. זה היה עדיף מהפעם השנייה

לכתבה המלאה
הפיצה שהצילה. רפאלו (צילום: רפאלו)

היינו ארבעה והלכנו על שתי ראשונות - מוצרלה בוראטה (57 שקלים) וארנצ'יני (44), בצירוף פיצה משותפת (צ'יפולה, 63) לפתיחה.

הגיע האוכל. סביב הבוראטה ניכר מאמץ לא מבוטל. היו שם ברוסקטה, עגבניות צלויות, קלמטה, ארטישוק, קונפי שום, צנוברים, עשבים וגם בלסמי מצומצם. כמה הצטערנו לגלות כשהתחלנו לאכול שמדובר ברוב מהומה על מאומה. מה עושים תחילה עם בוראטה? מעבירים סכין חדה כדי להתרגש כל פעם מחדש מהנוזל הניגר מהכדור הלבן. לא רק שכלום לא ניגר מהכדור, טעמו היה רחוק מאיכויות הגלם של בוראטה במיטבה. רכיבי המסביב היו גסים ואלימים בטעמיהם. בלסמי מצומצם רע, שזילפו הרבה יותר מדי ממנו, השלים מנת פתיחה ירודה ממש.

זה לא נעשה טוב יותר עם הארנצ'יני. ארבעה כדורי ריזוטו מטוגנים במילוי מוצרלה, מנצ'גו וכמהין היו במנה, על קרם פרש, סלסת עגבניות, קלמטה, שמן זית ופרמזן. טעמה של מלית הגבינות בארנצ'יני צריך להיות שופע, הטיגון אמור להיות ללא עודפי שמנוניות והתוספים מסביב אמורים לספק השלמה ואיזון לטעמי השופע והמטוגן הזה. אף אחד מהללו לא ניכר במנה שקיבלנו.

מה שמחנו שהפיצה - עם בצל, ארטישוק, תרד, עגבניות שמש וקונפי שום, בצירוף מוצרלה ופרמזן -הייתה טובה ממש, בכל פרמטר. הבצק לא דק ולא עבה מדי; הטופינג לא עמוס מדי ומאוזן מאוד; והאפייה - כולם היו אופטימליים. נהנינו מהפיצה הזו וקיווינו להמשך ראוי.

שווה את הפקקים

אחד הסטייקים הכי טובים בישראל

לכתבה המלאה
בארץ המגף לא שמעו על זה. ניוקי שרימפס ברפאלו (צילום: רפאלו)

קיבלנו, און דה האוס, סורבה לרענון החיך בין המנות. קולינרית, מדובר במנהג מיושן למדי, אבל אם מצרפים לכך גם את המשקה הקטן שהוגש לפתיחה, כשחיכינו בחוץ, זוהי נדיבות. אם הסורבה היה מתוק פחות יכול להיות שזה היה יעיל להכנת החיך להמשך.

המשכנו עם עם ניוקי ערמונים ופטריות (64), שרימפס ניוקי (103), סקלופינה וינו ביאנקו (71) ופפרדלה דימנזו (74). מה נאמר ומה נדבר? לא זוכר מתי נתקלתי בכל כך הרבה מנות שכולן, במקובץ, יורות רחוק כל כך מהמטרה. אם להמשיך עם ז'רגון המטווחים, זה לא שהכדורים פגעו לפחות במשהו, גם אם רחוק מהמרכז; אף אחד לא היה קרוב ללוח. מזמן ממש, גם בימי הטרום קורונה, לא פגשתי אוכל כה מבאס.

שתי מנות על בסיס ניוקי הזמנו. בשתיהן התגלה מרקם פגום בבסיסו. מדמיינים בצקניות תפוחי אדמה ענניות, רכות וקסומות? עכשיו קחו 180 מעלות משם. ככה בדיוק.

מרקם פגום מהיסוד, גרגירי כמעט, היה בניוקי בשתי המנות. בזו המבוססת על פטריות היה רוטב שמנת עם שמן כמהין, ערמונים ופטריות צלויות. הטעם היה וולגארי, עם עודפי שמן כמהין שלא השאירו מקום לפטריות.

במנה מבוססת השרימפס היו שישה, אולי שבעה, שרימפס בלק טייגר - הזן המגיע קפוא ועובר הפשרה. הם היו צמיגיים לחלוטין, בלתי איכותיים בעליל. ברוטב היו ירקות שורש, אפונה, צלפים, קונפי שום, עשבים ופרמזן. שרימפס ופרמזן ביחד? בארץ המגף לא שמעו על זה. ברפאלו כן. עם או בלי פרמזן, גם זו הייתה מנה שבוצעה רע.

חזה העוף במנת הסקלופינה שהה במרינדת דבש וטימין טרם צריבתו. זה לא מנע ממנו להיות תפל לגמרי בבסיס טעמו וגם יבש עד נוקשה בשל צריבת יתר. מערך הירקות שסביבו לא שיפר את המצב במאום.

מנת הפפרדלה דימנזו שלי הייתה עוד חוליה עגומה בשרשרת. בצק הפפרדלה הירוק-לבן, זה שנעשה ברפאלו ביד, היה פשוט מיובש, צחיח שכזה. לבשר השורט ריבס בציר בקר ועגבניות היה מין טעם לוואי מעיק של משהו שבושל מראש וחומם מהר מדי ולא נכון (מיקרו?) והמסביב היה סתם אחד גדול. משלוש מנות הפסטה הגרועות של הסיבוב הזה, זו הייתה הגרועה ביותר.

אותו שירות, אותו טעם, אותה מהירות

לאכול ככה אפשר גם בקניון

לכתבה המלאה
לתפארת שושלת קפולסקי. נמסיס שוקולד ברפאלו (צילום: רפאלו)

לא בנינו על קינוח איכותי אבל הזמו נמסיס שוקולד (44) כי השליחות מחייבת. העוגה הגיעה מעוצבת להפליא, לתפארת שושלת קפולסקי, עם קרם מסקרפונה, מרנג קקאו, קליק שוקולד חלב, קרמבל אגוזי לוז וכדור וניל. זה היה כל כך מתוק וחסר אופי שלרגע עלתה הסברה שמדובר בעוגה כשרה. כחלק מהנדיבות הכללית כאן, ולאחר משקה הפתיחה וסורבה הביניים, קיבלנו גם סורבה נוסף על חשבון הבית.

אז מה היה לנו כאן? תפריט איטלקי קלאסי מעורר חשק, עיצוב של מסעדה, שירות מיומן וקשוב מהראויים שבהם נתקלנו בעידן הפוסט קורונה ונדיבות של ממש. נדיבות זו נמשכת גם במנות עצמן, בהן מושקעים רכיבים רבים.

רפאלו נראית, הולכת ומדברת כמו מסעדה איטלקית קלאסית בת-זמננו, אלא שחסר בה, אבל ממש, דבר אחד שלמענו נוהגים בני אדם בכל העולם, מקדמת דנא, ללכת למסעדות: אוכל טעים.

בלענו, ליקקנו, התפוצצנו. וזה עוד לפני הבשר

תחנת חובה של אוכל נולדה בישראל

לכתבה המלאה
חסר רק דבר אחד. מסעדת רפאלו (צילום: רפאלו)

רפאלו, פלימן 8, קניון קסטרא, חיפה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully