חודרת כמו יין לדם: איפה שותים ביפו?

אם ריצ'ארד באך היה כותב את השחף גרסת המזרח התיכון הוא בטח היה כותב על יפו ש"אין מקום שהוא רחוק מידי". אבל תכלס, זה מה שקורה כשעוברים לגור בתל אביב. משהו באומדן המרחקים משתנה, או שאנחנו פשוט מתבגרים והופכים עצלנים יותר. כשהייתי בת עשרים ועוד גרתי בחולון, לקחתי שני אוטובוסים כמעט מידי יום כדי להגיע לכל מיני מקומות בתל אביב שאפשר להשתכר בהם בשלווה. לא הפריע לי המרחק וגם לא ההמתנה לאוטובוס. כי בדיוק כמו המשיח, קו 1 לא בא. קו 1 כבר אז גם לא טילפן.

ליפו לא הייתי מגיעה יותר מידי, בטח שלא אחרי שהחלו לחפור את הרכבת הקלה ולסגור חצי עולם. אבל רצה הגורל ואני מוצאת את עצמי לא פעם במהלך השבוע צועדת דרומה, במה שאבא שלי היה מכנה "קו 11", כי ללכת זה טוב, זה שורף לי את הקלוריות מהשתייה, וגם מנטרל כל סיכוי שאריב עם נהגי אוטובוס. לא יודעת למה אני תמיד מזמינה את הטיפוסים הללו.

יפו היא מקום של אוזו וערק, ואחוז הטברנות בעיר חוץ משבתאי היפה עולה בצורה אקספוננציאלית לאחרונה. אולי זו אנדרומדה אולי זה הוייב שמזכיר את היוון, המלח של הים והקולות של פיראוס אבל בתקופה האחרונה יפו הפכה גם למעוז ברי היין השווים ביותר, כאלה שאפשר אפילו למצוא בהם יינות במחירים סבירים לחלוטין, בווייב יותר קליל ונגיש ממה שיש במרכז העיר. בואו נאמר, שיפו עדיין מצליחה לשמור על האותנטיות שלה, והיא כמו שאוהבים לומר "ישראל היפה של שנות השמונים" מול "ישראל הדושית של שנת 2021".

אנחנו שותים המון ביפו, סתם על המדרכה, פה על הצוק, שם על ספסל. כוס בירה ועוד יין שלוקחים עם אבולעפיה, אבל בביקור האחרון בעיר גיליתי במקרה את "הגפן", חצר יין שווה במיקום שוותיקי העיר זוכרים כ-"קן הקוקייה". גלעד הרפז מבעלי הקן, חבר ל"פיות היין" (בעלות המותג) שירה גרנות ולי הופמן אגיב, ויחד הם פתחו חצר יין מקומית, שבה אפשר למצוא מעל 100 בקבוקי יין עם טוויסט חשוב: אפשר לטעום את כולם בכוסות! טווחי המחירים משתנים, והתפריט בנוי בצורה קונספטואלית שתעזור לכם לבחור. מה בא לכם היום? להרים? להיות אלגנטים, קלילים וכו". המחירים נעים בטווחים שונים, האוכל מצוין גם הוא וזול יחסית מה שבסופו של דבר מאזן את החשבון ומאפשר התפרעות עם הכוסות היקרות יותר. בתפריט מהחוויה הזו נולדה המלצת היין השבועית שלי, זו שבעקבותיה כיתתנו רגלנו (אני ליתר דיוק התנדנדתי בדרך) אחר כך כדי לרכוש בקבוק שלם:

שרדונה של ספרה, שהצליח להחזיר אותי לשתות שרדונה, אחרי שנמאס עליי הזן הזה למשך תקופה. ידעתי שאם אשתה שוב שרדונה, זה חייב להיות אחד משובח במיוחד. יקב ספרה שמתמחה ביינות לבנים תמיד מוציא בקבוקים נפלאים, והשרדונה שלהם עמוק ולא מאכזב.

היין השני "באתי להרים" של יעקב אוריה, הרעיון ליין הגיע בכלל מבתו של אוריה, תפארת, שחיפשה משהו שירים את מצב הרוח בשנת 2020. כך נולד היין שהוא בלנד של ענבים אדומים עם לבנים. מדובר ביין שתוכלו לשתות ממנו עד אין סוף. ממליצה כבר מראש, על שני בקבוקים לזוג, שמח במיוחד.

בפינת הפרגון השבועית שייסדתי כרגע, רציתי לציין שבשבוע שעבר נערך האירוע השנתי של עמותת רוח נשית בשיתוף עם יקב ויתקין, ואחרי שהשתתפתי בשנה שעברה בבציר ביקב והתוודעתי לעמותה שמסייעת לנשים לחזק את עצמאותן הכלכלית, בפרט נשים שנמצאות בסיכון, החלטתי שזו העמותה שאני מאמצת.

יקב ויתקין, סתם כדי לפרגן עוד קצת, הוא אחד היקבים החביבים עליי, עם יינות נפלאים (נסו את הריזלינג! באחריות). מארזי השי של היקב הם תמיד חלק מתרומה לעמותת "רוח נשית", ואני מודה שזה נחמד לרכוש דברים שיש מאחוריהם ערך מוסף.