כשרוצים לצאת מהעיר, כולם נוסעים לצפון - לעמק יזרעאל, לגליל לרמת הגולן. הרי ירושלים ועמק האלה קרובים הרבה יותר למרכז ויפים לא פחות ואולי אף יותר. אלא שלמרבה הצער מדובר באחד המרחבים היותר שחונים מבחינה קולינרית. אבו גוש היא אבו גוש, לטוב ובעיקר לפחות טוב. בעין רפא ישנן מג'דה ורשטא שמגישות מטבח ערבי לא רע בכלל. חוץ מזה, אם יוצאים לצימר או מלון באזור, מסעדה טובה לאכול בה ארוחת ערב מבלי להרגיש שנקלעת לקולחוז נידח? חפש באנטרקטיקה.
בתוך הואקום הגדול פועלת בשנים האחרונות בהצלחה רבה מומה, בר אוכל בכניסה לקיבוץ קרית ענבים. תמיד עמוס שם, שולחן צריך להזמין זמן לא מבוטל מראש. למעט נאיה הבעייתית בבית נקופה לאנשי המושבים והקיבוצים הרבים באיזור אין, כאמור, חלופות של ממש בבואם לחפש מסעדה שאיננה מבוססת על המטבח הערבי.
הזמנו שולחן במומה שבועות מראש ועלינו להרי ירושלים בעוד ערב קפוא של אמצ"ש. תחילת העלייה לכיוון ירושלים ובוודאי הנסיעה בכביש הצר המוביל לקרית ענבים, בצירוף הגשם והקור, מייצרים תחושת חו"ל מיידית. החניון ליד המסעדה, הצמודה למלון כרמים, היה מפוצץ וצריך היה לחנות רחוק יחסית ולצעוד בקור, בין השלוליות. החלל החיצוני של מומה, המושבת בימי החורף, נראה יפהפה ומזמין. בקיץ בוודאי מהמם כאן. בפנים, החלל הגדול בנוי האבן, שוכן במבנה ששימש בעבר כרפת הישנה של קרית ענבים ויש בו בר מלבני ענק ותאורה עמומה מעט. האווירה במקום היא של פונדק כפרי איפה שהוא בספרד או איטליה וזה מלבב.
התפריט, לעומת זאת, מנחית באבחה אחת לישראל. ולא סתם לישראל. הוא משדר צניעות רבה, ללא שמץ יומרה: קצת מנות מז'אנר סביצ'ה-קרפצ'יו וחברים מהסוג הפשוט ביותר, כמה סלטים, כמה פסטות בסיסיות מאד, המבורגר, שניצל, מנת דג אחת ושתי מנות בשר. לא עניין רב, לא יומרה לאופי או ייחוד וגם לא שמץ חתירה למצוינות. לא כל מסעדה צריכה להיות מעניינת. יש מסעדות גנריות מהסוג הטוב, מגישים בהן את הפשוט-פשוט כשהוא עשוי היטב. הזמנו קובנה של מומה (52 שקלים) ולצידה סביצ'ה מוסר וקרפצ'יו פילה בקר (58 שקלים כל אחת) וקיווינו לטוב.
ראשונה הגיעה הקובנה, מקור גאוותם של אנשי מומה, שאפילו החלה להימכר לאחרונה, בתרועת יח"צ לא מבוטלת משל מדובר היה בשכינה עצמה, בתל אביב. בתפריט מתארים את הקובנה כ"הבריוש התימני המפורסם שלנו" ומגישים אותה עם עגבניות צלויות, טחינת עמבה, קרם שמנת חמוצה וסחוג ("של סבתא"). קובנה במיטבה היא אכן בת הדודה הימאנית של הבריוש הצרפתי - אוורירית, שומנית ובלתי ניתנת לעצירה. הקובנה שקיבלנו הייתה סוג של חלה משונמכת עם מטבלים דלים ומביכים. יותר מבריוש תימני ששמו הולך לפניו זה הרגיש כמו מנת לחם-מטבלים מעאפנה, שמישהו תימחר בפראות, שלא לומר שערורייתיות.
הלאה, לסביצ'ה. במקור מדובר באוכל רחוב דרום אמריקני. יש מסעדות שלוקחות סביצ'ה לגבהים של השקעה וטאץ'. הסביצ'ה הזה, עם פלפלים קצוצים, שקדים, בצל, עשבים, צ'ילי ומעט קציפת לאבנה הרגיש הרבה למטה מבינוני גם במונחי מנה מסוג זה שמכינים בבית ללא יומרה. חסר בו מגע הפרי, חסרו בו חומרי גלם ברמה גבוהה, כולל הדג, חסר בו תיבול מעניין, חסרה בו יד של טבח שיודע את עבודתו. במילים אחרות זה היה סביצ'ה חובבני ממש, מהסוג שלא מצפים לפגוש במסעדה, גם כזו השייכת לז'אנר הגנרי.
זה נמשך גם בקרפצ'יו, שיכול וצריך היה להתבסס על בשר באיכות גבוהה הרבה יותר. יותר מידי בלסמי, רוקט, בצל סגול, שום קונפי ומעט פרמזן עטפו את המנה הזו, שזמן רב מאד חלף מאז אכלתי בנאלית כמותה.
התחלנו להבין שטעים באמת כבר כנראה לא יהיה כאן. הנמכנו ציפיות לאוכל פשוט סביר ובלתי מזיק והמשכנו ללינגווני עם פירות ים (98 שקלים) והמבורגר הבית (72 שקלים). במנת הלינגוויני היו שרימפס, קלמרי ומולים ברוטב שמנת, שום, יין לבן ואניס והיא הייתה מהגרועות שאפשר להעלות על הדעת. מוצאם של השרימפס והקלמרי היה די בבירור מז'אנר הקפאה לא עילי במיוחד. היו בהם הצמיגיות המבאסת ההיא וחוסר הטעם הגורף ההוא של מה שנראה כמו פירות ים אבל עבר כל התעללות אפשרית בדרך, והגיע לחיך כמוצר נחות, שמסעדה בינונית עד סבירה לא אמורה לעשות בו שימוש. הרוטב, שוב העלה אסוציאציה כמו זו שכבר נכחה באחת הפסקאות הקודמות: למה ומדוע צריכים להגיש במסעדה אוכל ברמה של בשלן חובב ביתי מהסוג הבינוני ומטה-מטה, שאין צורך בהכשרה, כישרון או ניסיון כלשהם כדי לייצר אותו?
את ההמבורגר לעסנו וסיימנו בעיקר כי היינו רעבים, בטח לא כי הוא היה טעים ולא ברור היה לנו מה אנחנו יותר - מבואסים מאוכל לא טוב או נדהמים שיש עדיין מסעדות מצליחות שזה הסטנדרט המקובל בהן.
קינוח פיסטוק מסקרפונה (46 שקלים) עם גלידת פיסטוק, קצפת מסקרפונה, חלווה, קראמבל חמאה וטחינה גולמית היה חובבני ומרושל, וניכר כי נהגה על ידי מי שידע ומקצוענות בעולם המתוקים רחוקים ממנו הרבה יותר מהמרחק בין קרית ענבים לפריז. גבב המתיקויות סר הטעם הזה, שלא היה בו שמץ ביטוי לחשיבה על איזונים, רק הרכבת חומרים סתמיים באופן חד גוני, היה ללא ספק מנת הקינוח הגרועה ביותר הזכורה לי ממסעדות כאן זמן רב מאד.
מומה שייכת כנראה לסוג המקומות שעובדים חזק קודם כל בגלל בדידותם המזהרת. מקומות מהסוג הזה חולשים על צאן מרעית מז'אנר הקהל השבוי, כזה שאין לו המון חלופות. מדובר בקלאסיקה של מסעדנות פריפריה ישראלית. הגיע הזמן שתהיה סוף סוף מסעדה טובה באמת, לכל הפחות סבירה, בהרי ירושלים. לאנשי האיזור, כמו גם לאלו הבאים לבקר בו, מגיע קצת יותר מהמקום הכה מחופף קולינרית הזה, הנטוע עמוק ורע בפרה היסטוריה של המסעדנות בישראל.
מומה, קריית ענבים, 02-6459727
