"שבדים מתנשאים": ויכוח גזעני פרץ לאור הטענה שהם לא נותנים לאורחים לאכול

האם השבדים לא מנומסים, לא יודעים לארח ולא אוהבים לחלוק אוכל? ויכוח שפרץ ברשת מאשים את השבדים בהתנשאות וטוען שהם אינם אוהבים לארח אחרים לארוחות. מה שהתחיל בסיפור על משפחה שלא הציעה לאורח להצטרף אליהם לארוחת ערב הפך מהר מאוד לכדור שלג מתגלגל על מדינות ותרבויות שלא אוהבות לארח - ואחרות שמשאירות תמיד את הדלת והתנור פתוחים.

כמו כל ויכוח ויראלי חסר פרופורציות, הכל התחיל בשאלה פשוטה שפורסמה בפורום רדיט, כשמשתמש שאל: "מה הדבר הכי מוזר שהיית צריך לעשות בבית של מישהו אחר בגלל התרבות/דת שלו?". תשובה אחת משכה תשומת לב מיוחדת: "אני זוכר שהלכתי לבית של חברי השבדי. בזמן ששיחקנו בחדר שלו, אמא שלו צעקה שארוחת הערב מוכנה. ותקלטו את זה: הוא אמר לי לחכות בחדר שלו בזמן שהם אכלו".

הדיון עבר מהר מאוד מרדיט לטוויטר, שם חלק מהמשתמשים הודו שסוג זה של אירוח (או יותר נכון - חוסר אירוח) מאוד נפוץ בשבדיה ובחלקים אחרים של צפון אירופה והמדינות הנורדיות. "כשבדי, אני יכול לאשר זאת", צייץ קרל, "זה מוזר לי להאכיל ילד של מישהו אחר אם הוא רק הגיע לשחק". האנקדוטה עוררה ביקורת על השבדים ממדינות בחצי הכדור הדרומי, שראו בהם מתנשאים וקמצנים. "כאיטלקי, לעולם לא אעשה דבר כזה", כתב אחד בתגובה ואחר הוסיף: "בספרד אני חושב שאתה יכול להתקשר למשטרה אם דבר כזה קורה".

האשטאג #SwedenGate החל לצבור תאוצה בטוויטר עם עוד ועוד גולשים שהביעו את דעתם. "בסעודיה היינו צריכים לעשות סרטון כדי למנוע מאנשים להזמין ולהתעקש על כך שהעובדים במפקד האוכלוסין יאכלו אצלם", צייץ @AmjaDtranslate. אדם נוסף כתב: "אני מדרום ארה"ב... הרעיון שלא להאכיל אורח באופן אגרסיבי הוא ממש בלתי מתקבל על הדעת".

"כמו שההורים המרוקאים שלי אומרים, אם יש לנו אורחים ואין לנו שום דבר מוכן, לפחות תן להם תה ועוגיות, או בגרסה המרוקאית: שמן זית, לחם ביתי וקצת זיתים בצד", צייץ אחד מהגולשים. "באינדונזיה אם אורחים מגיעים לביקור, אנחנו מוודאים שהם אוכלים ואוכלים ואוכלים. לאף אחד אסור להיות רעב אצלנו", צייץ אחר.

הויכוח הגיע גם לאוזניה של זמרת הפופ השבדית זארה לארסון שסיפרה בטיקטוק: "המשפחה שלי בחיים לא הייתה עושה את זה, הרבה משפחות לא, אבל יש גם הרבה משפחות שכן וזה לא היה מוזר. הם פשוט אומרים 'אני כבר אוכל כשאגיע הביתה'... זה לגמרי חלק מהתרבות השבדית, אני לא יודעת למה, אני באמת לא יודעת".

גם באינסטגרם התעוררו, אלא מה, שם המשתמש LoverOfGeography שיתף מפה של מדינות באירופה המחולקות לפי מידת הסבירות שיגישו אוכל לאורחים שלהם. שבדיה, נורבגיה ודנמרק מסומנות כמקומות ש"לא סביר שיתנו לכם לאכול", בעוד שמדינות כמו איטליה, ספרד ויוון מסומנות כ"כמעט תמיד יתנו לכם לאכול".

כדי להבין יותר את ההבדלים בין תרבויות אוכל ואירוח ברחבי העולם, NPR שוחחו עם אנתרופולוגים וחוקרי מזון. הדבר הראשון שנשאלו הוא: האם מארח בשבדיה באמת לא יזמין אורח להצטרף לארוחה שלו אם זו שעת ארוחת הערב?

"זה אכן קורה", אומר ריצ'רד טלסטרום, היסטוריון אוכל באוניברסיטת שטוקהולם ומחבר ספר על תרבות האוכל השבדית במאות ה-19 וה-20. הוא אומר שהנוהג הזה היה קיים כשהיה ילד בשנות ה-60 וה-70. אם הוא שהה בבית של חבר והגיע זמן ארוחת הערב, הוא היה חוזר לביתו לאכול או שהיה ממתין בחדר אחר בזמן שחברו מסיים לאכול - ואז הם היו ממשיכים לשחק. "זה לא היה כל כך נורא", הוא אמר, "זה היה די מעניין לחכות - אתה יכול להסתכל על הדברים בחדר, לקרוא מגזין. זה לא לקח כל כך הרבה זמן, בערך 7 עד 9 דקות או כמה זמן שלקח לו לאכול".

"זה לא היה כלל אוניברסלי", הוא אומר, "משפחות באזור הכפרי, למשל, נטו יותר להאכיל אורחים. אנשים גרו רחוק יותר זה מזה, אז לא היה קל לאנשים ללכת הביתה ולאכול".

"מדיניות ה'אין ארוחת ערב בשבילך, אדוני' דעכה אט אט", אומר טלסטרום, "מאז שנות ה-90, האוכל הפך לסמל חדש בחברה. יש לנו מטבחים פתוחים. אנשים אוהבים לסעוד בהם ולהשוויץ בבישולים שלהם".

עם זאת, מארחים שאינם משתפים לא נעלמו לגמרי, טוענת מוהיני מהטה, אנתרופולוגית קולינרית, חוקרת מזון וסטודנטית לדוקטורנט באוניברסיטת אופסלה בשבדיה. היא זוכרת את אחד הדברים הראשונים שסיפרו לה עמיתיה הבינלאומיים לאחר שהגיעה למדינה מהודו: מארח עשוי להשאיר אורח כדי לאכול ארוחת ערב, לגמרי לבד, בחדר הסמוך. דבר כזה לא קרה לה בזמן שהייתה בשבדיה, היא אומרת, אבל האנקדוטה "זעזעה" אותה עד היסוד. היא אמרה: "חשבתי שזה מגוחך וגם לא אמין. איך מישהו יכול לעשות דבר כזה?".

מהטה מודה שהיה לה קשה להסתגל לחיים בשבדיה כשעברה לשם במהלך מגיפת הקורונה בשנת 2020. היא הייתה רגילה לבשל ארוחת ערב מדי יום לחברים ולארח מסיבות כמעט מדי שבוע בהודו. לאחר שהוסרו תנאי הסגר בשבדיה, היא החלה להזמין חברים ועמיתים חדשים לארוחת ערב - אך אלה סירבו לה בנימוס.

היא למדה שבתרבויות מסוימות, כמו שלה, לחלוק ארוחה עם מישהו היא דרך לשבור את הקרח - אבל זה לא תמיד המקרה אצל השבדים. "הסיבה לכך היא ששבדים רבים חושבים שהאכלת אורח יוצרת תחושת מחויבות", מסביר טלסטרום, "ובחברה שמעריכה שוויון ועצמאות, אנשים לא רוצים להעמיס על מישהו או להרגיש שהם חייבים למישהו משהו".

הדיון המקוון מעלה את השאלה: אם אנשים במדינות מסוימות מוכנים לחלוק ארוחות - ואפילו עושים זאת בשמחה, מה הסיבה לנדיבות הזו?

קרישננדו ריי, פרופסור ללימודי אוכל באוניברסיטת ניו יורק שגדל בהודו, אומר שיש תחושה של הכנסת אורחים בכל תרבות, אך לקבוצות אתניות מסוימות יש ציווי מוסרי חזק יותר להאכיל אחרים.

ייתכן שהסיבה נעוצה בעבר. "בקהילות עם היסטוריה ארוכה של עוני, זיכרון הרעב יוצר לחץ להיות מסביר פנים לאנשים", הוא אומר, "לדוגמה, במהלך הרעב הגדול בבנגל ב-1943, על פי ההערכות 3 מיליון בני אדם מתו מרעב וממחלות שהוחמרו מתת תזונה. בנגלים כיום מתייחסים לרוב לטרגדיה הזו כתזכורת לחלוק אוכל עם שכניהם".

"סבתא שלי, שאם לא זה הייתה ודאי מתקמצנת, לעולם לא תסגור לאדם עני את הדלת מבלי להאכיל אותו", הוא אומר, "היא קישרה במפורש בין הכנסת האורחים שלה לזיכרון הרעב".

ריי מצביע על דוגמה נוספת בתרבות הסינית. במהלך הרעב הסיני הגדול מ-1959 עד 1961, מתו מרעב כ-30 מיליון בני אדם. "יש חוקרים הטוענים שהאירוח התחרותי של התרבות ומחוות השפע - הזמנת יתר במסעדה, מגוון רב של מנות במשתה, התעקשות שהאורחים יטעמו מהפריטים הנבחרים ביותר בשולחן - קשורים לאותם זיכרונות של מחסור באוכל" הוא אומר, "חברות זוכרות לעתים קרובות עוני, מחסור והתנזרות ומפצות על זה בנדיבות יתר, חלוקת מתנות ואירוח".

בינתיים, ריי מוצא את המחלוקת המקוונת, #SwedenGate, מבדרת. "אנשים פשוט נהנים לצחוק על שבדים כי בואו נודה באמת, בכל שאר הדברים הם די צודקים", הוא אומר.

אנחנו די משוכנעים שבישראל אם אורח היה מגיע לבית ויושב וצופה במשפחה המארחת אוכלת ארוחת ערב בלעדיו - זה כבר מזמן היה הופך לפוסט ויראלי בפייסבוק ואייטם אצל גיא לרר.